ככה וככה.

לקח לי זמן

התעוררתי עם כאב הראש הכי נורא שאדם מסוגל לחוות. הרגשתי כאילו שני קרנפים אימתניים נלחמים בין אוזן אחת שלי לשנייה. בהתחלה הכל היה מטושטש, מין גוש שחור של לא כלום. ואז דברים החלו להסתדר, התעוררתי בתוך חדר מלא מסמכים מפוזרים ושלט גדול שעליו כתוב 'זיכרונות'. נראה שמלבד דפים מפוזרים והשלט אין בחדר הזה דבר.

הרמתי דף אחד שהיה קרוב אליי באותו הרגע, הוא נשא את הכותרת 'כיתה א' ומתחתיו סיכום קצר על ילד בן שש, ששיערו בלונדיני ובצורת "פטרייה". העניינים הירוקות שלו הספיקו לראות הרבה באותה שנה, הכיתה הראשונה שלו.

הן ראו אב שמאבד את עבודתו שבה השקיע את כל חייו והופך למובטל ושתיין שמוציא את המירמור שלו על ילדיו, בני השש ובת הארבע ואשתו.

על אף כאב הראש הנוראי, החלטתי להתקדם הלאה ולחפש את היציאה מהמקום הזה, שלא נראה הגיוני בכלל. בעודי פוסע בתוך עיסה מגעילה הגעתי לחדר חדש שנראה כל כך מזמין שלא יכולתי שלא להיכנס.

משהו בקירות הצבעוניים שעליהם מצוירים דמיות של דיסני והשטיח הגדול והירוק שעליו מפוזרים פופים גרם לי להסתקרן, בניגוד מוחלט לרצוני. נמשכתי פנימה והבחנתי בשלט גדול שצעק באותיות ילדותיות 'נוסטלגיה'. ניגשתי לאחד מהארונות הגדולים והאדומים שעמדו בקצה החדר, בניגוד מוחלט לירוק הצועק של השטיח.

במגירה שפתחתי עמדו עשרות קלטות שחורות בשורה מסודרת, לא ברור לי לפי מה. לקחתי את אחת הקלטות שעל המדבקה הלבנה שלה נכתב 'יום הולדת עשירי' בכתב רשמי, כמו הכתב שעל המסמכים בחדר 'זיכרונות'. הכנסתי את הקלטת למכשיר הוידיאו שלא הבחנתי שהיה שם קודם, או שמה הוא לא היה שם קודם? 

חדר קטן ובו בלון אחד בצבע דהוי. שתי ילדים בלונדינים מחזיקים ידיים, שואבים אומץ אחד מהשני, מסתכלים על איש גדול ממדים נטוי קצת ועיניו האדומות מחפשות משהו בקדחנות. "איפה היא הא?" הוא הניף את זרועותיו הנה והנה על אף העוגה הקטנה שהחזיק ביד השמאלית. עוגה קטנה עם נר אחד ליום ההולדת של בנו הבכור.

"איפה הזונה המטונפת הזאת עכשיו?הא? איפה האימא הזאת שלכם?" הוא זעם יותר עם כל מילה שהוציא "תמיד כאן להגן עליכם, אז איפה היא עכשיו? למה היא לא מגנה עליכם??" הוא ירק בזלזול על רצפת החדר המטונף.

"אתה הרגת אותה אבא" אמר הילד הגדול יותר בקול של ילד בן 10 שאולץ להתגבר מהר "היא ניסתה להגן עלינו מהמכות שלך אבא, ועכשיו היא מתה. אל תדאג אבא, אני לא שונא אותך, אני רק רוצה שתחזיר אותה כבר, אני ממש מתגעגע אליה" הוא מחה דמעה קטנה כשאחותו הקטנה, הדבר הכי חשוב לו בעולם כולו מוחצת את ידו בחיבה. 

ניגבתי את הזיעה שלי והוצאתי את הקלטת. החדר הזה הלחיץ אותי והפחיד אותי. הוא רק נראה נחמד ומזמין, האמת היא שהוא נוראי ואכזר כמו כל כך הרבה אנשים שהכרתי.

השתופפתי ביציאהנמוכה שנראתה כאילו עוצבה במיוחד לילדים והבחנתי שכאב הראש נעלם. 'סוף כל סוף אפשר לחשוב' חשבתי בשקט 'אין לי מושג כמה זמן אני מחפש פה את היציאה, זה יכול להיות ימים. אני כל כך זקוק עכשיו למישהו לספר לו כל מה שקורה לי פה, אפילו שאינני נוטה להיות חברתי בדרך כלל' המחשבות שלי נקטעו כשהגעתי להמשך הדרך שנראה כמו מחילה של ארנב, השתופפתי והמשכתי הלאה.

העתי לחדר ששלט גדול הכריז שהוא נקרא 'עיניים', יכולתי להבין למה. שתי זכוכיות ענקיות וירוקות וארונות ענקיים מלאים במסמכים הם כל מה שהיה בחדר הזה. החלטתי לא להסתכל על המסמכים הפעם, עקב התנסויות קודמות.

ניגשתי לעיגולי הזכוכית הירוקה ודרכם ראיתי אישה צעירה ובלונדינית בשנות העשרים לחייה רוכנת מעל אותם זכוכיות ושפתיה חוזרות עוד פעם ועוד פעם על אותו שם, שם כל כך מוכר. הידיעה שאחותי סובלת כל כך, ועוד בגללי דרבנה אותי לצאת מהחדר הזה ולחפש את היציאה מהבניין המוזר הזה, שנראה כאילו הביא לי רק סבל.

החלטתי להתעלם מכל החדרים שבדרך, מרתקים כמה שיהיו, ולהתמקד ביציאה מהמקום הזה ועזרה לאחותי, שנראת סובלת. לבסוף הגעתי לחדר שלא היה ניתן להמשיך בלי לעבור בו.

פתחתי את הדלת וראיתי איש זקן מאוד, בעל זקן ארוך ולבן ושפם ארוך גם הוא, ולבן אף יותר. הוא עמד ליד שעון חול גדול, שנראה שהחול שבו עובר במהירות מפחידה אל החצי שעליו כתוב מוות. לא הייתי צריך להסתכל על השלט כדי לדעת שהחדר הזה נקרא 'זמן'.

"אז מצאת את דרכך אליי" אמר האיש הזקן בעודו מלטף את זקנו "כנראה שהערכתי אותך לא נכון". התקרבתי אליו בזהירות ובחדשנות שמתאימה לאדם שנבגד כל כך הרבה בחייו ופתאום זה הכה בי, זה איננו איש זקן זה ילד קטן שהזדקן בבת אחת.

המראה המוזר אך המרתק של ילד\זקן זה משך אותי אליו וגרם לי לבטוח בו בצורה מסוכנת "אז אתה הוא האדון של הזמן?" שאלתי בלחש, מקווה שאולי לא ישמע את השאלה טיפשית הזאת.

"כן, זה אני" הוא השיב ברוגע. "ואתה שולט בכל הזמנים? עבר, הווה ועתיד?" המשכתי לשאול שאלות מובנות מאליהן. "כן,זה מה שאני עושה. אני מניח שיש לך שאלות רבות, כמו לקודמייך.שאל בן תמותה, שאל" הוא ליטף את זקנו בחשיבות. שומר על שלווה הראויה לאדם במעמדו.

"שתי שאלות יש לי אדון יקר. אני חושב שהבנתי איפה אני, אבל לא הבנתי למה אתה פה? מה אתה עושה במוח שלי?" ניסתי לשמור על רוגע, כמוהו, אך התקשתי מאוד.

"אני במוח של כולכם,בני אנוש. אני שומר שהזמן אצלכם יתנהל כרגיל, כי למען האמת יש לכם נטייה לקלקל אותו עם כל המסע בזמן הזה. למה הצורך הזה לנסוע בזמן? למה הנכם יכולים לחיותו איפה שאתם? אם אתם שם, סימן שמישהו שם אותכם שם למטרה מסוימת. לא הייתה שאלה שנייה איש הארץ?" הוא התעניין, אך לא הסתכל לי בעניים אלא בשעון החול הגדול שהתקרב יותר ויותר אל כיוון המוות.

"אני מבין שאתה שולט גם בעתיד אדון" התחלתי לחזור על עצמי מתוך הלחץ "ואני מבין אני לא יישאר כאן הרבה זמן, מה יקרה לאחותי? היא תסתדר אחרי שאני אמות? לא אכפת לי ממה מתתי, העיקר שלה יהיה טוב" גיליתי שאני מתקשה טיפה לנשום, ושכאב עצום התגבש לי בלב.

"היא תהיה בסדר גמור. יותר טוב ממך זה בטוח. ובקשר לסיבת המוות שלך אל תדאג, מותך היה אצילי כמעט כמו מות אמך. אתה מתת בעודך מגן על אחותך מאביך, או לפחות ממה שנשאר ממנו שהאלכוהול לא מחק. אתה רצחת את אביך, לא לפני שהוא תקע בך סכין קצרה" איש הזמן לא שם לב שכבר מזמן איבדתי ריכוז.

'היא בטוחה, היא בטוחה' זו הייתה מחשבה האחרונה שלי, שנייה לפני שנפגשתי עם אדון המוות. 

ברכותיי למי שקרה את הכל וכל הכבוד הסיפור הזה נמחק לי פעמיים, ושתי הפעמים היו יותר טובות מזה.

לכל מי שאוהב כתיבה איכותית, זורמת ומצחיקה נמצא הבלוג בשבילכם! הבלוג הינו בלוג סיפורים מעולה על שלושה סטודנטים שגרים ביחד בדירה בתל אביב ומתחילים להכיר אחד את השני קצת יותר לעומק.בנוסף לסיפור המצויין לעיתים מתפרסמים גם דברים אחרים, כגון סדנת הכתיבה הנכונה שכותב תומר, כותב הסיפור. הסיפור מומלץ במיוחד והגיע הזמן שיתפרסם קצת יותר.

קישור: http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=588489

שנה אזרחית מאושרת

עריכה 6.1:

קודם כל, עריכה ראשונה... איזה התרגשות!

אבל יותר חשוב מזה, אם מישהו עבר בבלוג הזה בטעות ועוד יותר בטעות קרא את המשפט הראשון השתעמם והמשיך לתגובות, תודיעו לי. לא אני לא אעריך תגובות כמו "מה זה החפירה הזאת פחחח פרשי לדוקים" אבל אני כן יעריך תגובות בונות, מאוד יעריך. מוזמנים בחום לבקר אותי ולהודיע על דעתכם.

מאי הממש קטנה, שמחזיקה אצבעות לתושבי הדרום.