ככה וככה.

תמיד כשהייתי נופלת בגן, היו מנחמים אותי ודואגים לי, אף על פי שלא הייתי בוכה.הגננות היו נותנות לי ממתקים וחיבוקים, העיקר שאגיש יותר טוב.

פעם אחת נפלתי על כביש, הנפילה הייתה קשה וכואבת ולמרות שחונכתי אחרת, פרצתי בבכי מר. כל המטפלות שהיו בגן באותו בוקר קשה, ניחמו אותי ועודדו אותי אך הבכי לא נפסק. הגננת שהכי אהבתי, אורלי נעמדה ממש מולי והסתכלה לי בעיניים. אורלי פתחה את פיה ואמרה משהו שלעולם לא שכחתי, "לא נורא מותק, עד החתונה זה יעבור".החזרתי לאורלי מבט חום, מבט עמוק של ילדה בת 5 שחייה ישתנו לעד. המשפט הזה השתיק אותי, לעולם לא חזרתי לבכות בפני זרים שוב.

והיום, ביום חתונתי, אני נזכרת במשפט הזה, ובפעם הראשונה ששמעתי אותו. אני מסתכלת למטה, על שוק רגלי, אבל את הפצע מגן חובה אני לא מצליחה למצוא. כנראה שזה באמת עבר.אבל כל שאר הפצעים, נשארו שם, בשלל צבעים מחרידים.אני מסתכלת על פצע אחד, אדום חזק ונזכרת בפעם ההיא ששאלתי אותו למה אני תמיד מכינה את הארוחות בבית. הוא התנדנד לכיווני, הבקבוק עדיין בידו, ולקח את המחבט שחיכתה לביצה שהכנתי.

"ככה את רוצה שאני אכין ארוחת ערב?" הוא שאל בקולו העמוק שכבר מזמן לא נשמע כמו פעמונים על גבעה "אני בקושי מצליח להבדיל בינך לבין אחיך! תכיני את ארוחת הערב ושתקי, יש לך מזל שבכלל הסכמתי לקחת אותך אחרי שאמך מתה. בטח באיזו סמטה שכוחת אל ממנת יתר" הוא דיבר בזלזול 'כאילו שהוא יותר טוב' חשבתי.

"אתה משקר" עניתי בתמימות ילדותית "דניאל אמר שהיא מתה רק כי אלוהים רצה לקחת אותה לגן עדן, כי חסר לו מלאכים. דניאל הוא אחי, והוא כבר בן 12! הוא יודע מה הוא אומר!" צעקתי על אבא, זו הייתה הפעם הראשונה.

"הא" השמיע מען נחרת צחוק "אם הוא בן 12 אז הוא יודע? יש לך הרבה מה ללמוד על העולם ילדה. אבל רק כדי שתהיי מרוצה, אני אכין את החביתה המסכנה" הוא לקח מידי את המחבת הדליק את הגז והוסיף את השמן. טיפת שמן קפצה מהמחבת הרותח אל ידו הבשרנית, הוא נבהל ושפך את תוכן המחבת הרותח על רגלי החשופה, שכן הייתה במכנסיים קצרים. יותר לא התווכחתי על ארוחות והכנתי אותם בשתיקה.

זה לא הגיוני אבל הפצע האדום צרב בעודי נזכרת ביום ההוא,כשהייתי בת 10. באמת ובתמים האמנתי שדניאל יודע הכל, הרי הוא היה בן 12 וכל כך בוגר.דמעה קטנה הסתמנה בקצה העין, אך לא נתתי לה לצאת. 'רק שלא תהרוס את האיפור' חשבתי בייאוש 'לקח למאפרת שעות להגיע למצב המושלם הזה' הסתכלתי במראה הגדולה שעמדה בחדר ובחנתי את השמלה הלבנה שלי.היא עלתה המון, אבל היא שמלת הכלה היחידה שמצאתי שלא נראת כאילו ברבי הקיאה אותה. כבר מדדתי שמלות גדולות ונפוחות שהשוו לי מראה של שחקנית בסרט תקופתי, הן היו מזעזעות.

אני מפשילה את שרוול השמלה הארוך, שמותאם למזג האוויר החורפי של אמצע נובמבר בנו-יורק.ממש ליד החיבור של הזרוע לכתף, שטף דם גדול שהספיק להחליף כל כך הרבה צבעים שכבר הפסקתי לעקוב.אני נזכרת בתקופה ההיא, התקופה הכי מאושרת בחיי בבית.

כבר הייתי בת 13, והייתי הילדה כי שקטה בכיתה. אני זוכרת שכולם התעלמו ממני או פשוט שכחו שאני שם. ידעתי את כל רכילות הכיתה, והייתי עדה לכל הדברים המעניינים בבית ספר פשוט כי אף אחד לאשם לב שאני שם. משום מה גם המורים נהגו כך, וכשבדקו שמות תמיד דילגו על שמי. מקריאים אותו בלחש או בלי קול ולא מייחסים לא שום משמעות. באותה שנה לא קיבלתי אפילו תעודה.

וזה היה נוח, מאוד נוח. לא היו לי חברות סקרניות ששאלו אותי למה אני תמיד חוזרת הביתה מהר ולעולם לא יוצאת ממנו פרט לבית ספר. לא היו לי מורים דאוגים ששאלו אותי למה אני תמיד עם בגדים ארוכים, גם בקיץ. ולא הייתה לי יועצת שמכריחה אותי לפשוט שרוול ולחשוף בפניה פצעים בשלל צבעים. לא הייתה מנהלת שתכניס את אבי לכלא ותבטיח לי שעד החתונה זה יעבור ושהכל יהיה בסדר.

קריאה של דבי, אחות של ג'וש החזירה אותי למציאות "עוד חמש עשרה דקות מאיה, עוד חמש דקות תתחילי לצעוד לחופה" היא אמרה ברגשנות של ילדה שכל חייה חלמה על החתונה המושלמת. אני לא מוצאת את היום הזה חשוב כמו אנשים אחרים, וגם ג'וש לא.

החלטנו ביחד שבגלל שזו לא הפעם ראשונה שאנחנו נשבעים אמונים אחד לשנייה אין ביום הזה יותר מידי ייחוד. שנינו הסכמנו שכל עוד אנחנו נראים טוב ונהנים היום הזה הוא לא יותר ממיסוד הקשר.מעולם לא הייתי אותה ילדה קטנה שחלמה על תונה גדולה, היו לי חלומות אחרים, בעיקר סיוטים.

אחרי שתיים, כשהבר נסגר, אבא היה מתנדנד עד הבית רק כדי להוציא את עצביו על דניאל. לצעוק עליו שהוא לא עוזר בבית ושבזמנו ילדים היו מפסיקים ללמוד כדי ללכת לעזור להורים כלכלית. אבל דניאל אף פעם לא פחד או צעק בחזרה, הוא היה סופג בשקט ואז היה חוזר לחדרנו כשחיוך עצוב נסוך על פניו "הוא כבר לא בכושר הזקן שלך" היה מתלוצץ "פעם הוא היה מרביץ הרבה יותר חזק. מאז שהוא פוטר מהעבודה מרגישים אותו נחלש" ידעתי שהוא משקר, וכל פעם בכיתי שהוא סופג את זה במקומי.

בדרך כלל דניאל הגן עליי כשאבא היה חוזר שיכור, אך הפעם דניאל נסע לחבר והבטיח לי שאבא לא יעז להכות אותי היום, איזה מן אב יכה את בתו ביום הולדת? אך אבא כבר מזמן הפסיק לייחס חשיבות לדברים שטותיים שכאלה. הדברים היחידים שמהם היה לו אכפת זה המשקה הבא, והשינה שאחריו.

לא הצלחתי להירדם בלילה ההוא, המתח והציפייה הרגו אותי. רגשות מעורבים עברו בתוכי,מצד אחד לא רציתי שיבוא כי ידעתי מה יקרה כשהוא יבוא. מצד שני רציתי שיבוא, שנגמור עם זה ולפחות הכאב הגופני יסתיים.

שמעתי אותו מגיע, הודף את הדלת בכוח ומתקרב לכיוון החדר שלי ושל דניאל. "בוא הנה חתיכת תולעת. למה אתה לא יוצא לפרנס את המשפחה?" הוא נכנס לחדר והדליק את האור. הוא כל כך הופתע שדניאל לא שם שהוא פרץ בצחוק. צחוק שהזכיר לי את הג'וקר, מסתיר בתוכו כל כך הרבה אופל ורוע שגרם לי שיתוק מוחלט.

ידעתי שהוא אפילו לא ישאל איפה הוא, והוא גם לא שאל. הוא התקרב למיטה שלי וישב בקצה שלה, מתקרב לאט לאט אליי. כשהוא היה כל כך קרוב אליי ויכולתי לשמוע את נשימתו הכבדה והמצחינה נפלטה לי צרחה קטנה. "ששש" הוא העביר יד בשיערי "אני לא אכאיב לך, את הילדה הקטנה שלי. איזה מין אב יכאיב לילדה הקטנה שלו? אני רק רוצה לעשות לך טוב" אעם כל מילה הוא התקרב קצת, עד שלא יכל להתקרב יותר. הוא נישק את ראשי ליטף את גבי זה הפחיד אותי יותר מכל מכה.

הייתי כבר בת 17, והבנתי מה הוא עושה. שתקתי כל הזמן הזה, עד שהוא נרדם. שהוא נרדם רצתי למקלחת ובעודי בוכה בכי נוראי ניסתי לשטוף את הזוהמה ממני. 'זה אבא שלך למען השם! למה לא התנגדת?' שטפתי שוב ושוב, אבל ההרגשה המגעילה לא עזבה אותי. למעשה היא לא עזבה אותי עד שפגשתי את ג'וש.

מי היה מאמין שבחורה כמוני, בחורה פשוטה ממושב קטן בדרום הארץ תתחתן עם אמריקאי יפיפייה כמו ג'וש. חבל שדניאל לא הצליח בחיים כמוני, וחבל שהוא לא כאן איתי היום.

בעודי צועדת לחופה בה ג'וש ממתין לי, בטוקסידו כהה שעומד בניגוד אל עורו ושיערו הבהיר מחשבות הציפו את ראשי.

כנראה שרוב הפצעים באמת עוברים עד החתונה,חוץ מפצעים מיוחדים. הפצעים שבנפש ובמוח שלי לעולם לא יעברו, והם לא מניחים לי גם היום, ביום חתונתי.

"yes I do!"