ככה וככה.

קמתי מוקדם, למען האמת לא קמתי בכלל.כשעובדים בעבודה כמו שלי אי אפשר לישון. אולי בגלל רגשות האשם, אולי בגלל שתמיד יש עבודה שיש לבצע,בכל שעות היום. העבודה שלי מדירה שינה מעיניי, וזה לא שהשכר כזה גבוה.אבל התגמול שבעשיית עבודה כמו שלי הוא בלתי יאומן! אני שונא להשתפך ולהתרגש אבל מה שאני עושה למחייתי משנה חיים של אנשים,לטוב ולרע. אך הלקוחות הפכפכים, לאחר ביצוע יהיו כאלה שיודו לי ויהיו כאלה שיקללו אותי לנצח. אני כבר התרגלתי לזה, לאנשים יש דעות קדומות עליי שמהם הם כנראה לעולם לא ישתחררו.תמיד בעבודה שאני נפגש לראשונה עם אנשים הם מופתעים לראות אותי.אף פעם לא הבנתי את זה, איך זה שאין אף אדם שמוכן לבואי?

הרבה תוהים לעצמם 'מה הוא עושה בעבודה כל כך קשה בתנאים כל כך גרועים?' ולפעמים גם אני תוהה על כך. מחשבות על עזיבה הן דבר שבשגרה אצלי, וללא ידיעת אנשים אני נושא איתי בבגדי העבודה רשימה קטנה של כל יתרונות העבודה שלי וברגעי חולשה אני שולף אותה וקורא. אבל עמוק בפנים אני יודע, הסיבה האמיתית שאני נשאר בעבודה הזאת אחרי כל כך הרבה שנים היא כי אני לא אוכל לתפקד בשום עבודה אחרת.אף אחד לא יצליח לשרוד בעבודה שלי, ואני לא אוכל לשרוד בשום עבודה של מישהו אחר.

לבשתי בשקט את בגדי העבודה שלי, שלמעשה הם כל בגדיי. אף פעם לא הרגשתי צורך במותרות או בבגדים חדשים. מה זה משנה? הרי גם ככה העבודה היא כל חיי. לקחתי איתי את כלי העבודה הגדול שלי שנראה לאנשים כל כך מיושן אך למעשה הוא יעיל מאוד ומשרת אותי שנים. 'אתה עדיין משתמש בדבר החלוד הזה?' הם שואלים 'לא הגיע הזמן שתתקדם יחד עם שאר העולם?' אך למעשה שאר העולם לא מעניין אותי ואף פעם לא עניין אותי. האנושות יכולה לרוץ לה קדימה לעבר אופק הטכנולוגיה הנוצץ אך אני נשאר עם מה שאמין ובטוח.'סוס מנצח לא מחליפים' שמעתי חקלאי אחד אומר, מעניין אם הוא יודע שהוא הוחלף.

התקדמתי בשקט אל המקום בו אני אמור להתייצב, המקרה הראשון להיום. נראה כאילו הבלגן חגג במקום, זה בדרך כלל קורה כשאני מתבקש להגיע.אחוזת האצילים האנגלית הזאת שנחשבה לבית העשירים הגדול ביותר בבריטניה שררה בכאוס מוחלט. התקדמתי ישירות לחדר המבוקש, בלי שום הערות הכוונה מאף עובד המקום. למרות שלא נראה לי שהייתי מוציא משהו מהמשרתות הבוכיות או מהגנן ההמום שעמד בסוף גרם המדרגות כשכובעו בידו. "אני מתנצל אדון" הוא גמגם במבטא לטיני כבד "על כל השנים בהם התעצלתי לעשות את אותם הדברים הקטנים שעיצבנו אותך יותר מכל. על כל התקופה שגנבתי ממך ארוחות, לא שהיו חסרות לך. איך אני מדבר? האדון במצב כזה ואני.... אני צריך לקטוף לגברת זר ורדים, כן זה מה שיעודד אותה עכשיו" לחש בעודו יורד במדרגות במהירות, מדלג שתיים שתיים.הוא לא בירך אותי לשלום, ואני לא בירכתי אותו, עניין של שגרה.

עברתי ליד הנהג בהיר השער והעור "אדון אני לא יודע מה אעשה בלעדייך" הא אמר במבטא אירי כבד "מי יצעק עליי שהוא מאחר לעבודה? מי יתחרפן כל פעם שיש פקקים, למרות שהוא יודע בדיוק מתי שעות העומס? אוי אדון אדון" המלמולים הנרגשים שלו גרמו לי לנחור בבוז, אך הוא התעלם באלגנטיות של עובד אצולה.

המשכתי במסדרון הכהה והאפל. תהיתי לעצמי למה למי שיש כל כך הרבה כסף מתעקש לחיות בימי הביניים במקום במאה העשרים ואחת. מנורות ענקיות השתלשלו לאורך כל תקרת המסדרון ומהמקום שבו אני נמצא ניתן לראות שלא נורות נמצאות שם למעלה, עשרות נרות לבנים היו תלויים באוויר מעליי. תמונות של אנשים רציניים היו תלויות על כל אורך הקיר האדום.מתחת לכל תמונה של איש זה או אחר היה כתוב באלו המילים "מקצועו ושוויו ביום מותו", מזעזע חשבתי.

כל קרובי המשפחה המיוחסים היו זכרים ולכולם שם המורכב מהמון שמות פרטיים ובסופו שם המשפחה הכי ידוע באנגליה.על הרצפה היה שטיח גדול ופרוותיי שהיה עשוי מדוב שפוחלץ ידיו מושטות קדימה ופיו פעור וחושף שיניים בתנועה מאיימת. ואומרים לי שאני חי בעבר.

הופעתי, תמיד חשבתי שהטיפוסים האלה הם הראשונים לקנות את המוצרים הכי חדישים אבל לא ראיתי פה שום מכשיר אלקטרוני. אף לא טלוויזיה אחת או כורסת מסאז'ים. המכשירים היחידים שראיתי היו הביפר של העובדים, שבטח ניתנו על ידי בעל הבית ומצלמות מעקב,בכל מקום.המצלמה התמקדה עליי וכשאני זזתי היא זזה איתי עד שהגעתי לטווח של אחותה התאומה, מצלמה אחרת.

הגעתי לחדר בעקבות קולות הבכי הרמים והגבוהים.בחור אחד, כבן עשרים וחמש רכן מעל אביו שהתקשה לנשום והחזיק לו את היד, ככל הנראה בפעם הראשונה. שלוש נשים עמדו בצד ובכו בקולי קולות. האחת הייתה ללא ספק הרעייה, בגדייה המעוצבים להפליא העידו על כך ללא שום ספק. היא עמדה מחובקת עם אישה שמנמנה שהסינר הלבן והמצקת שהייתה בכיסה הסגירה את מקצועה. הטבחית חיבקה באומץ את בתו של בעל האחוזה למרות שהיא עצמה הייתה זו שזקוקה לחיבוק.הבת התמירה אספה את שיערה הבהיר שדמעות החלו מטפטפות עליו. היא בכתה בשקט, תוהה על מה היא בוכה לעזאזל.

התקדמתי לכיוון הבחור הגבוה שדמה באופן מפתיע לאחותו הרבה יותר מאשר לאביו. "אבא" הוא לחש לבחור החסון ששכב במיטה הגדולה "אבא זה אני ויל.אני יודע שאף פעם לא היית בעל לדוגמה או אבא למופת ואני יודע שאני ואמילי נסבול הרבה ממך גם אחרי לכתך אבל אני מתחנן שתתעורר. אני מבטיח לעולם לא לקורא לעצמי ויל, רק ויליאם בשבילך אבא. תתעורר, אני לא רוצה להישאר עם כל האחריות העצומה הזאת. אני לא רוצה לנהל את העסקים המלוכלכים שלך אבא, אני מתחנן, תתעורר" היד שויליאם החזיק בחוזקה החלה להרפות.

"הוא כבר לא יתעורר בחור" אמרתי בעצב מדומה, כאילו שבאמת אכפת לי. הוא בחר לא להשיב,זה לא כזה חידוש. ברגעים כאלה כולם בוחרים להתעלם ממני למרות שאני ממש בדלת.

"תירש אותי ויליאם" אמר והרפה, האיש הכי קשוח בעולם סוף כל סוף נכנע. " אווו צ'ארלס" זעקה האם ברגשנות מיותרת, רק קש היא אכלה מהאיש הקשה הזה. זזתי הצידה, כדי שבעל הבית יוכל לראות אותי, למרות שעיניו עצומות.

"אתה" הוא פלט בזעם "למה באת עכשיו?עם היית בא עוד חודש הייתי הופך לאדם הכי עשיר במשפחה. אתה יודע כמה יכולתי להיות שווה בעוד חודש? למה לא חיכית? שמי היה מתנוסס בגאון במסדרון! 'זה שמת עשיר מכולם'!" הוא המשיך להטיח בי אשמות, כאילו שזו הייתה אשמתי.

"אני המוות אדוני" עניתי בשלווה "אני אמור להיות לא צפוי. אני אורב לכם בני האנוש בפינות האפלות ביותר של חייכם וברגעים השמחים ביותר שלכם. אני תמיד שם אדוני, גם אם אינך יכול לראות אותי. אני תמיד שם, ממתין, מצפה.

אני והמגל שלי כבר ביקרנו אותך פעם לא כן?" שאלתי בטון האדיש שלי,כאילו אני משוחח על מזג האוויר.

"ב 2002" הוא נהם "כשגיליתי שאימליה התחילה לצאת עם בחורים.רגע לפני ההתקף לב חשבתי שראיתי אותך, עם הגלימה השחורה והכל, אבל אז התעוררתי בבית החולים" למרות כל העוצמה שניסה להקרין בעיניו ריצד הפחד שאני רגיל אליו, כנראה שהוא לא כזה קשוח.

"לא הבת שלך אמילי ארגנה את הפגישה הקטנה שלנו, לחץ הדם שלך ארגן אותה. חבל שתמות כשהיא מאשימה את עצמה בהתקף לב הראשון שלך. מזל שכולנו יודעים באשמת מי השני" הסתכלתי על שעון הכיס שלי, הזמן שלו הולך ונגמר.

"טוב זו לא אשמתי שאשתי פרוצה" הוא ניסה לירוק בזלזול והפסיק כשנזכר במצבו "גם בן אדם עם לחץ דם רגיל היה מופתע למצוא את אשתו במיטה עם הגנן שלו" הוא צעק ואז בעיוות של כאב תפס את גרונו וגנח.

"אדוני אני חושש שזמנך נגמר" אמרתי ברוגע. הוא הינן בפחד כשהרמתי את המגל הגדול שלי. "אני שונא שקוראים לי לא לצורך" לחשתי בעודי מנחית את המגל על גרונו החשוף.

אני יודעת שזה הנושא הכי לא מקורי בעולם, אבל התחשק לי.

גם אני מופתעת מהעידכון המהיר, לא רק אתם. זה בעיקר בגלל שהבלוג עושה לי חשק לכתוב אבל גם בגלל שנמאס לי לראות את הסיפור הגרוע משבוע שעבר (שהוא, אגב, ממש מעפן).בקרוב יהיה פה משהו חדש אבל אל תתפלאו אם הוא לא יצא הכי הכי.

עוברת שינוי

מאי הממש קטנה.