אם התקדמות היא לאכול גלידה, עשיתי צעד או יותר.

אם אהבה היא לחייך כשאת מסתכלת במראה, הבעיה החדשה שלי היא נרקסיזם.

אם אומץ הוא להסתכל על האסלה ולראות בה רק בית שימוש, אני גיבורה יותר מהמלך ארתור.

אם כוח הוא להסתכל על סכין כעל כלי מטבח, אני יכולה להפיל הרים.

אם כל אלה פירושם החלמה, למה אני לא מרגישה טוב יותר? כי הכל בולשיט. אני יודעת שהכל אמור להיות טוב יותר, לאכול לעשות ספורט ברמה הבריאה וללבוש את הגופייה שעושה לי בטן של פיל אבל המחשבות הן אותן מחשבות. מה זה משנה שאני אוכלת אם המחשבות על כמה זה לא נכון וכמה שזה לא בסדר עדיין שם.

הכל חרטא, זו לא החלמה וכל מה שאני עושה זה רק הצגה. עוד דקה אני אפול להרגלים הישנים והכל יחזור להתחלה. אפילו להפסיק לעשן לא הצלחתי, לא שניסיתי יותר מידי. זה אולי "מנהג מגונה" אבל ממש לא בא לי להשתחרר ממנו. אני חוששת שהכלב שלי מעשן פסיבי.

אולי הפתרון האמיתי הוא להכחיש את הכל. לכולם יש בעיות, רק שכולם מסתירים אותם טוב ממני.

כמוה\מאי הממש קטנה.

כמו ש...

אולי בעצם לא

כמו ההיא

אין מה להשוות

אפילו ככה

אפילו לא

שליליות רווחת

אלפי מראות

אם כזה

וגם אם לא

אם כזו

מה יש לראות?

אני רק אני

ואולי גם לא

ואולי כמוה

שקרים עטופים כמתנות.

אגב, גם אחרי שראיתי את האופרה עצמה ונוכחתי עד כמה הביצוע המקורי מדהים, אני אוהבת את זה יותר.

Summer Time - Ella Fitzgerald & Louis Armstrong