ככה וככה.

ההבדל האמיתי בין עכשיו לאז, שאז עוד חייתי באשליה.

מאוד שמחתי שהיו לי הרבה חברים, שכולם רצו להיות לידי ושהייתי היצור המאושר והאופטימי שעדיין מתחבא בתוך תוכי. חשבתי שככה זה צריך להיות, ערימת חברים כדי לא להיות לבד, כדי לא לשבת בבית ביום שישי. ואולי בשביל חלק מהאנשים ככה החיים מתנהלים ואולי זה חיובי.

עכשיו כל החברים האלה עדיין איתי בקשר, אבל הם לא יותר מידידיי 'שלום-שלום' שכאלה שאין לי בעיה לדבר אתים על ביה"ס או מוסיקה. אבל רק אני יודעת שהם לא נחשבים לחברים, שכאשר משהו רע יקרה לא להם אני אתקשר. אני אתקשר אלייך, כמו שאתה מתקשר אליי. ואני הכי שמחה בעולם שאנחנו חברים, ושזה אפלטוני לחלוטין ושאני יודעת שאתה לא מצפה שהקשר הזה יהיה רומנטי בשום שלב ושאתה אחי הקטן ואני אחותך. כל הידידים האלה לא יקבלו ממני את הטלפון בשתיים כשהכל מקולקל וחרא והם לא ישבו איתי על סיגריה (למרות שאתה בכלל לא מעשן) וידברו איתי על הכל.

אז אני לא צריכה את הפמליה הישנה וגם לא אתכן, שעם כל פוזת שלישיית החברות הכי טובות שלנו לא יכלנו לדבר על הדברים הכי בסייסים שצריכים להיות בין חברות. זוכרות את הפעם ההיא שניסיתי לדבר איתכן? ואיכשהו לא הבנתן אותי ורק ניסתן לעודד אותי, כאילו עוד שנייה אני חותכת לכם ורידים, שם על הדשא. רק רציתי לשמוע את דעתכן, נלחצתן, ממש נלחצתן.

בנות תמיד נלחצות, גם את נלחצת. "וואו מאי את ממש טובה בזה", מה חשבת? אבל עלייך אין לי שום דבר רע כי את מתמודדת בטוב עם כל דבר שאני מפילה עלייך, לפעמים בטעות. "את כבר לא יכולה לשקר לי מאי".

ואתה. פעם לדבר איתך היה שעמום, מטלה שכזאת בחוסר חשק. לא הבנת אותי ואני לא אותך, שתי נקודות מבט בלי קשר ועכשיו הכל טוב ויפה ומסתבר שרק היינו צריכים עוד זמן אחד עם השנייה. לסנכרן את המחשבות שלנו. אני מאוד אוהבת אותך, ואולי אתה האדם שהכי קשה לי להגיד לו את זה אולי בגלל שאתה כל כך מרוחק ואולי בגלל כל השנים שעברו עלינו יחד. אבל רק שתדע, או לפחות שאני אדע ואזכור שאתה חשוב לי מאוד גם כשאנחנו לא משדרים על אותו גל.

ואתם, אני מתייחסת לשניכם ביחד כי יש ביניכם דמיון מאוד גדול. אני כאן בשבילכם ומדי פעם אתם יושבים על "כורסת הפסיכולוגית" שלי ומדברים על הכל. "יש לי משהו שאני רוצה לספר לך, זה די חדש, אני קצת מתביישת" "ממני את מביישת?!" אני שמחה שסיפרת לי. אני שמחה שזה קרה. אני שמחה בשבילך, נטו, בלי קנאה. ואותך אני אוהבת מאוד ותמיד אוהב, גם אם אנחנו מדברים פחות או המון. אני מאחלת לך את כל הטוב, זו לא אשמתך שהתאהבת בפוסטמה (אם באמת היית קורא פה, היית ממש מתעצבן עכשיו).

ואני לא צריכה את כולכם, את כל החבורה, אני צריכה את האנשים שלי שאני אוהבת ואת השיחה פעם ב..., אם בטלפון ואם פנים אל פנים על תקן הפסיכולוגית. רק לדעת שיש לפחות מישהו אחד לבכות לו בטלפון.

ובלי קשר לחלוטין, הקו בין מציאות לחלום מטשטש לי שוב. אני לא מצליחה להחליט מה באמת קרה ומה חלמתי, מה נכון ומה דמיון. זה מפחיד אותי, שוב להניח שמשהו הוא עובדה מוגמרת ולבסוף הוא רק חלום שחזר כל כך הרבה שהפך למציאות בתוך הראש המעוות שלי. לא רוצה, לא רוצה. ילדותי ומפגר אבל אני לא רוצה.

לא עוד סבב בדיקות, לא עוד ריח של בתי חולים, עוד ירוק. לא רוצה!

אנדקוטה קצרה: אחותי השאילה את הספר 'שומרת אחותי' מחברה והביאה הביתה. לא חשבתי שאני אתחבר לספר כי הוא היה נורא פופולרי וחשבתי שהוא בטח קלישאתי נורא ולא באמת אומר כלום. בכל זאת קראתי, ועם כל עמוד הזלתי דמעה. בכיתי כל כך הרבה שלא רציתי להחזיר את הספר לאחותי שלא תראה כתמי מים. ממש בא לי לקרוא את זה עכשיו, ברגע זה.