אור הדמדומים טשטש מעט את מראות הזוועה אך ריח הדם לא נדף, להפך, הוא התפשט באוויר עד שזה היה הדבר היחיד שיכולתי להריח. גם שהרמתי מעט את צווארון החולצה בשביל לשאוף את ריחו, כל מה שהרחתי היה הדם. המשימה הושלמה מיהרתי לצאת החוצה. רציתי להית כבר בבית, לישון... הרגשתי שעיניי הולכות להיעצם כנגד רצוני. העייפות הזאת הייתה גדולה עלי למרות שלהרוג אותו היה דבר די קל. הייתי בטוחה שיהיה יותר קשה, אחרי שאמרו לי שוב ושוב, והזהירו אותי שהוא לא כמו כולם, וציידו אותי בנשקים הכי טובים... זה היה בדיחה. הוא אפילו לא הגן על עצמו, לא מנע ממני לירות בו. הוא כאילו...
"רוצחת!" שמעתי צעקה. צעקת בכי של ילד קטן, שזה הרגע איבד את אביו. שמעתי את הכאב בצעקה, את הכאב הזה כבר שמעתי מספר פעמים. מה הפעם... אני מקווה שהוא יהיה מקורי.
הסתובבתי בשביל להסתכל לילד בעיניים, בשביל להגיד לו את מה שאני תמיד אומרת. לרוב לא הייתי הורגת ילדים ופשוט מסבירה להם בשקט מה קרה, ולמה זה קרה. הייתי לפעמים גם לוקחת אותם לבית יתומים אם כבר לא הייתה להם אמא. אך היו מקרים שהילדים לא היו מוכנים להקשיב. השתגעו, בכו, צעקו. היו כאלה שביקשו למות, ואפילו היה ילד אחד... אותו בחיים לא אשכח. היה יכול להיות ממנו משהו. האומץ שלו! לא ראיתי דבר כזה. ילד, בן 9 או 10, קלל אותי. צעק עלי שירדוף אותי. והרג את עצמו. די עצוב שילד כזה קטן יודע מה זה התאבדות.
רוצחת ככה הוא קרה לי. הסתכלתי על הריצפה, על הקיר, על הגופה. כן, בהחלט אפשר לקרוא לזה רצח. הקירות היו צבועים דם, עיניו של האיש היו פשוט לבנות, בגורות למחצה. הריצפה עם כתמי דם שנראה שישארו שם עוד הרבה זמן.
"אתה מדבר אלי?" שאלתי בתמימות. למרות שהייתי עייפה, ניסיתי להיות נחמדה לילד.
"את הרגת אותו... את רצחת את אבא שלי!" הוא החל לבכות. במצבים כאלה אני בדרך כלל הולכת.
"אני אהרוג אותך" הוא הוסיף והרים את הסכין שהייתה זרוקה על הריצפה, מלאת דם, חלודה. דקירה אחת, קטנה תהרוג אותי. לא עשיתי את החיסון הזה של הטטנוס... מכיתה ח' נראה לי.
צחקתי.
איך אני, שדבר לא פגע בי לפני כן, שאני רוצחת למחייתי, יכולה למות בדקירה קטנה של סגין מטבח ישן ולחלוד שמחזיק ילד קטן. כ"כ אבסורדי.
התקרבתי לילד ולקחתי לא את הסכין מהיד. "זה לא משחק" אמרתי בקול רך. עיינו היו מבריקות מדמעות ואדומות. אפו הקטן עם הנמשים היה אדום גם הוא. שיערו השחור היה מבולגן ומלוכלך, מלא אבק. גבותיו התכווצו ואמר:
"למה הרגת את אבא שלי? אמא שלי מתה בתאונת דרכים שהייתי קטן! ה- הו- הוא כל מה שהיה לי!" עכשיו הבכי שלו היה ממש יללה. בשביל מה אני צריכה את זה?
"אבא שלך טרוריסט. הוא גם הרג את אמא שלך." אמרתי ישירות, שוכחת שהוא בסך הכל ילד שעוד לא מלאו לא 10 שנים.
"שקרנית!" אמר, צעק, צרח.
"לצערי, לא. אני מתנקשת באנשים כמו אביך, שהורגים בשביל הכייף או שהורגים בשביל ארגון מסויים. אנשים שלא מבינים את קדושת החיים ועד כמה שהדבר הזה, שמה שניתן לקחת מתחת לאפך הוא הדבר הכי חשוב שיש להם. אבא שלך היה אחד מהרוצחים המבוקשים. הוא היה אחראי על הרבה פיגועים, ומרוב שהיה "טוב" בעבודתו, הוא גם עלה כמה וכמה דרגות." ניסיתי להסביר את עצמי. זה בזבוז זמן, הוא בסך הכל ילד. מה הוא כבר מבין מהחיים? מה הוא כבר יודע? מה שהוא ראה היום זאת רק ההתחלה לסיפור ללא סוף.
"זה היה נחוץ להרוג אותו? לא יכלתם להסביר לו במילים שאסור?" אמר. כאילו חזר על דברי המורה שלו בכיתה, שחוזרת ואומרת שכל בעיה אפשר לפתור בשיחה. שאין צורך באלימות ושאסור להרים יד על חברך.
"אני חושבת שהוא לא היה מבין אם הייתי מדברת איתו בנינוחות ופשוט מסבירה לו." לקחתי נשמיה עמוקה.
"איך את יודעת? לא ניסית." אמר בעצבים. הוא כבר לא בכה.
"יש דברים שיודעים גם בלי ניסיון" אמרתי. נעמדתי על שני רגליי והחזקתי את הילד בידו.
"איך קוראים לך?" שאלתי. "כריס" "בוא נקח אותך לבית יתומים..."

"המשימה הושלמה אדוני" אמרתי לאיש בעל הזקנקן הלבן עם טיפת השיער שעוד נותר לו על הראש, שגם הוא היה לבן. איש חסר הבעת פנים, שאותו באמת בחיי שלא ראיתי מחייך.
"עבודה טובה" אמר. "היה קושי?"
ושוב חשבתי על זה.
הוא לא ניסה להרוג אותי, הוא לא מנע ממני לכוון את אקדחי לרקתו. הוא לא מנע ממני לקחת את הדבר הכי חשוב לו בחיים. יותר מזה, הוא זלזל בי. הוא נתן לי להרוג אותו. כאילו לא רצה להכנס לאיזה עימות חסר ערך שבסופו של דבר שני הצדדים מקבלים את המ שהם רוצים – אני רוצה אותו מת. לא רוצה, יותר צריכה. והוא... הוא רוצה למות?
       ה  ו  א    ח  י  י  ך     ל  פ  נ  י     ש  מ  ת  .  ה  ו  א     ח  י  י  ך     ל  ת  ו  ד  ה  .