אני מרגישה שהבלוג הוא החלק הכואב שלי בלב. נחמד לפרוק, אבל לא נחמד לכתוב תמיד על הכאב.
אני עושה הפסקה קטנה. אני לא יודעת להגיד מתי אני אכתוב פה שוב, אבל זה באמת תהיה הפתעה. המסן במילא לא עובד לי, אז אני מצטערת(אם מי שצריך לקרוא את זה נמצא כאן בכלל..) אם לא דיברתי תקופה ארוכה עם מספר אנשים... אולי אחרי ההפסקה(לא שאני כותבת כל יום) אני אפתח מסנג'ר חדש.
התאהבתי. היא מהאוניברסיטה. שנה שעברה עוד היינו מדברות. השנה היא בקושי מסתכלת עלי. זאת לא התחושה הכי נעימה להרגיש ממישהי שאת מרגישה אליה משו. ושנה שעברה יכולתי להרגיש בנינו משהו.
בנוסף, כל הזימונים לצבא מתחילים להצטבר, וכרגע אני חושבת על כיוון לוחמת סנפיר, אז אם יש מישהו שקורא פה במקרה ומכיר את זה, אני אשמח לקבל חוות דעת.
יום הולדת 18 הייתה נחמדה. אבל תחושת הבדידות ואי האהבה בחיים שלי(משו מה, זה מצחיק אותי כשאני אומרת את זה) הרגישו יותר קשות מתמיד. למה אני כזאת דביקה ומגעילה?!
אני יודעת שלא נחמד לסגור ככה את הבלוג, אבל אלו הדברים האמיתיים שאני חווה עכשיו, אם ארצה או לא להתעלם מהם- הם כאן.
"גם זה יעבור".
את המלים האלה למדתי מפי סבתי,
כאמירה שיש לומר בכל הנסיבות.
בחיים כשהכל איום ונורא;
כשרואים דברים מזעזעים;
כשהכל מעולה ונפלא ומקסים ונהדר-
אמרו את שלוש המלים האלה לעצמכם.
הן יעניקו לכם תחושה של פרספקטיבה,
וגם יסייעו לכם,
להפיק את המירב מן הטוב,
ולהיות שווי- נפש לגבי הרע.
פתגם שאני אוהבת ומתחברת אליו מאוד
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Jolly-Gay