אז למה אני תמיד צריכה להיות הפוכה? 
הנה- סיימתי עם אזרחות, והלך טוב+(עם מגן 85.. רציתי 90- מה לעשות, אני בררנית), ובכל זאת אין לי את התחושת סיפוק הזו והחיוך שהיה מרוח לכל השכבה אחרי הבגרות. למה? אני כל כך רוצה לשמוח, למה כל כך קשה לי לראות את הידיד הכי טוב שלי(נגיד בשם בדוי- גרגר, גם הוא גיי) מסתובב עם ילדות אחרות ולא לשמוח בשמחתו. אולי כי אני מרגישה קצת אשמה. בתקופה האחרונה התאכזרתי אליו.. אני לא יודעת מה עובר עלי- חופש גדול! אבל רגע- אני לא אמורה לשמוח?
אני צריכה להשיח את דעתי.. משהו שלא קשר לחברים שלי.. אני צריכה רענון
חשבתי על הכל.. מה הייתי רוצה כדי להרגיש פחות רכושנית, יותר עצמאית.. אולי אני צריכה להגדיל את מעגל החברים שלי, כדי שלא ארגיש יותר מדי תלויה באחד. קשה לי. אני לא יכולה להגיד שלא. אני לא כמו גרגר, הוא פתוח ושמח רוב הזמן כשהוא מוקף בידידות שאוהבות אותו. הוא אהוב. ולפעמים זה גורם לי להדחק הצידה.. למה אני לא יכולה למצוא לי את "החברה הכי טובה", אחת שתבין אותי. גרגר לא יודע כלום על המניות שלי.. למרות היותו גיי, אני לא יודעת אם הוא יכול להבין. הוא תמיד ראה אותו בתור סטרייטית, אחת שאיתו ברגשות לגבי בישים רנדומלים שעוברים ברחוב, אבל אני לא.
אולי גם משו מרענן בחדר, הרי אני נמצאת בו המון במהלך היום. אני צריכה להפוך אותו ליותר אני.
ומה בנוגע לשיער? כבר שנה שאני רוצה לגלח את כולו.. להיות קיצונית ופתאום לקבל מבטים מוזרים, כי זה משעשע. ואולי מדי פעם מחמאות על האומץ ושטויות..
אולי אני צריכה תחביב מיוחד.. משו כמו מעצבת בפוטושופ, אולי צלמת, לצייר. דברים בקטגוריה הזו מאוד מושכים אנשים.
זה לא שאני צומי, אוקיי? אני פשוט מאוד דחוקה לצד בזמן האחרון.
אני רוצה להרגיש אהובה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Jolly-Gay