עולם של חיוכים.

מה קרה אחרי שגיליתי על המחלה?
כמובן,
ברגע הראשון חשבתי שזו איזו מתיחה מפגרת,
ופתאום ייצא יגאל שילון מאיזו פינה נסתרת וכולם יצחקו על חשבוני.
אז התחלתי להסתכל כמו מטורפת מסביב עד שקלטתי את אמא לוחצת לי חזק את היד-
והעיניים שלה מוצפות דמעות.
אבל לא קרה לי שחטפתי כאילו 'בום' וזהו.
בהתחלה סתם הייתי בשוק,
לא אמרתי כלום,
לא הגבתי.
סתם שתקתי.
בינתיים נסענו והגענו הביתה,
ורק אחרי ששמעתי את אבא מדווח לכל הקרובי משפחה,
ובייחוד אחרי שאמר לסבתא בטלפון שהוא חושב ש"הילדה בהכחשה, כנראה...
הרופא אמר שזה יהיה צפוי, יהיה קשה, אבל היא תעכל את העניין. ואנחנו נהיה שם בשבילה."
אני בחיים לא אשכח את הרגעים האלה.
כי רק אחר כך באמת בא ה'בום' הגדול,
ורק אז קלטתי את משמעות העניין.
ואז חשבתי-
מה זה אומר לגבי כל המשפחה?
מעיין הקטנטונת, כולה בת 2.
וסבא רבא, סבא של אמא,
בדיוק נפטר.
ואבא לא יכול להתנתק מעבודה.
נכנסתי לפאניקה,
ובאמצע הבית פתאום התחלתי לצרוח ולבכות,
להשתולל כמו תינוקת.
הדבר הבא שאני זוכרת זה רק שחור בעיניים,
ואת צליל הבכי של אמא עולה לי מול הפנים.
את מה שקרה אחר כך תיארו לי ההורים-
קודם כל,
פשוט צנחתי על הרצפה.
אבא כמובן ניתק את השיחה בבהלה ורץ לראות מה קרה לי.
כנראה שקרה משהו ופשוט נפלתי חצי מעולפת על הרצפה.
מיכל הפסיכולוגית אומרת שזה בגלל שפתאום ההם בא לי,
כי סירבתי לפני זה להאמין.
אני סתם חושבת שהתנהגתי כמו מפגרת.
בכל מקרה, אבא סחב אותי לאוטו,
ובדרך לבית החולים אמא לא הפסיקה ללחוש לי באוזן כל מיני קלישאות,
כמו "יהיה בסדר, את תראי" וכל זה.
לא שאני מאמינה כל כך בזה,
אבל שיהיה.
אחר כך פשוט נפלתי לתרדמה עמוקה,
לכמה שעות טובות.
הרופאים כבר שיחררו אותי הביתה ורק אמרו שאני צריכה לנוח.
עד שהתעוררתי כבר הייתי בבית.
ומאז אני בהשגחה מתמדת-
בבית ספר שומרים המחנכת והמנהלת.
בבית חולים שומר הרופא.
במחלקה הפסיכולוגית שומרת מיכל.
בבית שומרים אמא ואבא.
ובכל מקום אחר,
אני תמיד עם מלווה.
וזהו.
סך הכל?
תשתדלו לקחת את העניינים בשלבים,
ואל בבת אחת.

ליר.