עולם של חיוכים.

 

הטיפולים.
ברור שמההתחלה הם היו קשים-
פחדתי מהכימותרפיה, מ ו ו ת.
איזה אירוני, הא?
אבל כל כך אהבתי את השיער שלי,
שלקח לי שנים לגדל ולטפח אותו.
הוא שיער יפה כזה,
גלי וחום,
וארוך.
מאוד.
קיבלתי שיערכמו של סבתא שלי ז"ל
-שנהרגה בתאונת דרכים-
בגלל זה היה לי כל כך חשוב שיישאר איתי,
כמזכרת ממנה,
לנצח.
ושמעתי על מקרים שבהם השיער צמח כמובן אחרי הכימותרפיה,
אבל שהוא לא היה כמו השיער שהיה לפני הכימותרפיה.
ונלחצתי.
הטיפולים עצמם היו ארוכים ומתישים,
מ א ו ד.
של דקירה נוספת של בדיקה,
כל בדיקת דם,
כל הזרקת חיסון,
כל רנטגן,
כימותרפיה,
כל טיפול שגרתי-
הבהיל אותי.
רק לשמוע את המילים הללו הקפיץ אותי.
התנהגתי כמו ילדונת בת 4 ולא כמו בת 13.
והגרוע מכל?
אף טיפול לא עזר לי.
נשארתי קפואה באותו מצב,
אחרי כל טיפול, לא משנה מה הוא היה ומה היה תפקידו.
עד יום הולדתי ה- 14,
בו התקבלו הבשורות.
אבל את זה אני שומרת לפוסט הבא.
ורק שתדעו- ביום רביעי אני נוסעת לשבועיים,
לטיול מאורגן לאילת.
אני וחברות שלי תכננו אותו מלא זמן,
ואחר כך אני נוסעת לקנדה.
אני אשתדל לכתוב מקנדה, אוקיי?
שלכם,
לילו.