ואולי זה אני

הנושא החם משך אותי. ולמרות שעלו לי לראש כמה אנשים שהיו יכולים לכתוב את הפוסט הזה כל כך יותר טוב ממני, כמו האקסית שלי, שחצי שנה אחרי הפרידה שלחה לי דיסק עם 20 שירים המבטאים לפי סדר כרונולוגי את מהלך היחסים בינינו, ולמרות שבמחשבה שניה הדיסק היה מאוד מעליב ועצוב, המחשבה הרשונה הייתה "וואו, היא יכולה להיות עורכת נפלאה".

או כמה חברים שלי שמבינים המון בהסטוריה של המוסיקה הישראלית. (למשל הוא. ולשאר אין לי סבלנות לחפש את הבלוג שלהם אם יש).

ומצד שני, גם לי יש מדי פעם פסקול בראש.

גם לי (כמו ברשימות של הבלוג שפרסמתי למעלה) עולה השיר של טיפקס כל פעם שאני עובר בתחנה המרכזית הישנה של תל אביב. בחורף או בקיץ.

הייתי יורד בתחנה הישנה

 והיא הייתה לי מדינה אחרת

 מדינה של מציאות בהמתנה

 כשגשם יורד וכשהשמש בוערת

כל פעם שאומרים "כבר אחרי 12!" מתנגן בראש או אפילו בפה "כבר אחרי חצות... עוד לא כיבו את הירח".

אני לא בטוח איזה שיר לנגן לעצמי ברשא כשאני רואה בכתב את המילה "התקווה", משום מה בד"כ זה לא ההמנון, אלא דווקא השיר של אביב גפן. מחזיר אותי לכל סיום כמעט של עצרת הזיכרון לרבין שהייתי בה. כשכולם מתפזרים, אבל קצת מקשיבים למוסיקה. ויש את השיר הזה, או אימז'ן של הביטלס, שהם מאוד דומים במהות שלהם.  ואני מקווה שיהיה טוב. שזה לא ישאר רק בתור שיר סיום.

בואו ננסה

 עד שיהיה טוב

 עד שיהיה

גם אם זה סותר את השיר הקודם -

"כל כיוון" של רוקפור, אמנם רק בדיאבד (באותה התקופה השתדלתי לא לחשוב ככה), אבל הוא מתאר בצורה מדוייקת תקופה שהייתה במקום שהייתי בו. עולות לי דמעות כשאני נזכר במילים החדות. מקווה שאתם לא מזדהים איתי.

כל כיוון שבו הלכנו

 לא הוביל לשום מקום.

 בימים שעוד חשבנו,

 שנעצור את השעון.

ובאופן מאוד דומה "הבלדה על חדווה ושלומיק", גם המילים עצובות מאוד לדעתי, למרות המנגינה הקלילה והרגועה. אגב התוכנית שזה היה פס הקול שלה, מעאפנה.

ללכת אל, ללכת מ...

 ללכת כי כולם הולכים.

 מה זה בעצם משנה

 ממה בעצם הם בורחים?

וחוץ מזה -

נזכר בשנות השמונים ,

תמיד שיש גשם

כאילו שהיה חורף כל הזמן

 מה שבטוח שהייתי ילד...

אני לא יודע איך קרה שהשיר הזה נכתב והשומע תחת להקה צבאית. הרי כל מה שיש בו זו מחאה כנגד הצבא. האם רק אני רואה את זה?

אני מאמין בילדה "בשמלה אדומה", שלא מפסיקה לשאול שאלות ולהביך את כוחות הביטחון, את הפוליטיקאים, את כל ה"גדולים" שחושבים שהם יודעים הכל.

בשמלה אדומה ושתי צמות

 ילדה קטנה, יחידה ותמה

 עמדה ושאלה - למה?

וכל התותחים וכל החילים

וכל הגדולים וכל החכמים

עמדו חורי פנים ולא מצאו תשובה.

 יש את השיר של יוני בלוך "אולי זה יוני". כשכתבתי את הכותרת לבלוג חשבתי שאני מקורי. אבל מסתבר שהרבה אנשים חושבים כמוני. אפילו שהמשפט "ואולי זה אני" בהחלט הוצא מהקשרו בכל מה שקשור לבלוג הזה לפחות.

אני הזדהתי מאוד עם המילים "אולי זה אני" כשכתבתי את הבלוג הזה. כי בכל זאת, כבר יצא לי להגיד את זה פה - מה שאני כותב פה, זה רק חלק ממני. ומי שקורא פה, לא באמת מכיר אותי. ומי שמכיר אותי במציאות, אולי אפילו לא מכיר את החלקים האלה שלי. אני לא ממציא דברים, אבל עדיין, זה לא לגמרי אני. אז.. אולי זה אני.

והנה רשימת בלוגים קצרה שמשתמשת בכינוי הזה:

1-זריחות ושקיעות,  2- אולי זה אני (בלוג לא פעיל), 3- לא נופלים כשנוגעים בשמים (גם לא כל כך פעיל),  4- ברנאד, 5-תמיהה, 6-פרעושונת, 7-עוד יומן רשת ייחודי, ...

כשאני עובר בשדות, או לפחות בדרך לירושלים על כביש 1, משום מה אני נזכר ב"שיעור מולדת". בכיתה א' שדיברנו על הנחליאלי ועל החצב, על הגשם וכמה שציפי ליורה משום מה.

האם רק "כך זה הצטייר בילדותנו"? כנראה שכן. ועדיין, אני מעדיף לחנך (גם במעשים) על כמה שחשוב להכין לילדים את הלחם, שיהיו בריאים.

והמורה אומרת: "עוד מעט כבר סתיו".

בשיעור מולדת היא מראה חצב.

ואחרי תקופה מסוימת, גם בתקופת הלימודים, אבל בעיקר אחרי שסיימתי את התיכון, התחלתי ממש להכנס לעומק הדברים שאמרו לי בילדות. ועל כך נאמר: כשאמא מספרת לי סיפור, אני חושב פעמיים.

חבל שלא כולם עושים את זה. גם בלי קשר לסיפורי ילדתות. בכלל, לחשוב פעמיים על כל מה שאומרים לנו ש"נכון".

עדיין לא מבין מה הקשר בין רוסיה לכפר שמריהו. ובכל זאת מזמזם את הקשר מפעם לפעם.

וגם אם זה לא באמת שיר, קשה בלי "בין הפותרים נכונה, יוגרל זוכה שלא ענה נכונה" או משהו שחשבתי עליו בכל פעם שיצא לי לדבר על שאלות מילוליות במתמטיקה "פוגי קנה ספר, בספר 300 עמודים. נשאלת השאלה - תוך כמה זמן פוגי יגמור הספר?".

ובנימה אופטימית זו - המשך סוף שבוע נעים לכולם.