אני מודעת לכך שאיני שונה. אני מודעת לכך שאני כמו כולם.

לכל אחד יש עולם משלו. מקום מפלט. מקום שאליו הוא הולך כשרע.

לי יש עולם,עולם שונה לחלוטין מהחיים האמיתיים.

איכשהו,אבל לא תמיד,אני משקרת לעצמי בנוגע להרבה דברים.

אני תמיד מנסה לדמיין את ההפך ממה שכאן ועכשיו. ולמה זה בעצם?

אני אומרת תודה הרבה פעמים על כל אשר נמצא סביבי.

לפעמים לא מעריכים את הדברים, מקבלים אותם כמובן מאליו. ולא,זה לא אמור להיות ככה,מין הסתם.

לא משנה כמה אגיד את זה ולמי- אני בחיים לא אשנה את קו המחשבה לי בחיים האמיתיים.

תמיד איכשהו אני אשנא את כולם,ואת הכל. איכשהו יגיע מצב שאני אגיד למה דווקא אני,למה דווקא לי.

ומשום מה אני לא מבינה למה אני אומרת את זה.

אני לא מעריכה מספיק דברים,אני מודעת לכך.

אולי זה משהו שאני אמורה לשנות בעצמי,כנראה.

עכשיו אני לא אשקר. אולי זה ישמע כשקר. אני מרוצה ממה שיש לי וממי שאני.

מחר,או אפילו בעוד שעה- הדעה שלי תשתנה,כבדרך כלל.

אבל אני בן אדם. מותר לי.