לגוף יש לו סוף,

לנשמה אין לה סוף.. אין לה סוף.

תן לשינוי לצמוח, אל תפחד מהפחד.

את מי אני אוהבת, אותך או אותי?

למי אני נאמנה, לך או לי?

לקחת אותה איתי ולעלות על טיסת מחשבות לשמיים, לאן שאף אדם לא עף בעבר, לעשות סיבוב בין עננים. וברגע שהיא הכי מאושרת- להשליך אותה. להסתכל עליה כל הדרך למטה ולשמוע את הבום שהיא נופלת, נשברת, והלב שלי נשבר איתה. אחריה לא תהיה לי אחרת. יודעת שמשהו טוב צריך לקרות לי ואפילו מגיע לי, אבל לא מגיע אליי.

אני לא מוותרת, אני רק משחררת קצת לחץ.

הכתפיים שלי רחבות מספיק בכדי לסחוב עליהן עול כמו שאתה בשבילי, כבד עליי ושובר לי חוליות בעמוד השדרה.

השאלה היא אם הסבל שווה את זה. התשובה היא לא.

אני יכולה להישבע שהכל נפלא כשאתה לא ליד, לא קרוב, לא בהישג יד.

זה כמו משחק מחשב; לירות בך, לראות אותך מדמם עד שיאפסו כוחותיך ותצנח ותיפול, ולהמשיך במבוך.

(ולמה יריתי אתם שואלים.. ובכן, אני מתגוננת.)