הרבה זמן לא כתבתי ואתמול בלילה הבטחתי לכתוב היום בבוקר, אז הנה אני כותבת. 4 חודשים חדשים ולא הכי קלים עברו עליי. הכרתי את הגבר שאני מתעוררת כל בוקר לקול שלו והולכת כמעט כל לילה עם הריח שלו בפה שלי, הגעתי לסוף הטיפול עור המיוסר ואפילו התחלתי אחד חדש, התחלתי ללמוד תיאוריה על משאית קלה על חשבון הצבא ואפילו הספיקו לדחות את הטופס הירוק שלי בגלל הסעיף הנפשי שמצוין בו, הרחקתי את החבר הטוב והלא נאמן שהשארתי קרוב קרוב בחמש השנים האחרונות רק מכורח ההרגל והמשכחתי לגדל את החתולה היפה שנוספה למשפחה שלי לפני חצי שנה. בנוגע לגבר שאימצתי, זו אהבה גדולה, אני לא אכחיש, אחרי 2000 שנים של גלות ובדידות יש לי אהבה, אחרי מדבר וסופות. אשכרה יש לי אהבה. 3 חודשים וקצת ואני עדיין חוטפת מכות זעזוע שמערערות לי את הביטחון שבלהיות איתו. קשה לי להבין שאני מבויתת על גבר אחד, נאמנה לו, כנה איתו, שלו ורק שלו. קשה להבין אבל הזמן, לא ירגיל אותי, אלא יגרום לי להסתגל. הרי ידוע שאחד הדברים השנואים עליי הוא להיות רגילה.

השלמתי עם חברת ילדות ובשבת נשב להדביק פערים ולשאול מה העניינים, מצחיק שהקשר התנתק כי היא עברה דירה מ-100 מטר ממני ל-300 מטר.

פעם הסרחתי משירותים ציבוריים וסקס ואלכוהול ושקרים, היום אני נקיה. לגמרי לגמרי נקיה.

אין לו שני, זה בטוח.



הו כן, איך שכחתי, ועוד שבוע וחצי אני הולכת לרכוש צה''ל. הגיע הזמן. אני בת 19 וחצי קיבינימט.