הגיע הזמן להקיא עליך את כל הכאב שלי. אתה יכול לראות את זה כ'יום הדין'.

''הייתי רוצה שלא לחשוב עליך
כי יותר טוב לי בלעדיך
הלוואי ויכולתי למחוק כל זיכרון שגרם לי לבכות עליך.
השארת כאב
נכנסת אל חיי וגנבת ת'לב
איזו טיפשה אני שנתתי לך לעשות את זה לי.

למה כל כך קשה לוותר?
מה שהתחיל כבר לא יגמר
למה כל כך קשה לי לשכוח?
אי אפשר לצאת מזה, אי אפשר לברוח
למה כל כך קשה לוותר?
מה שהתחיל כבר לא יגמר
עכשיו אני כאן שוברת שתיקה, היום זו אני שעוזבת אותך.

היה לי קשה, היום אני מתגברת
ויותר אני לא חושבת על אף זיכרון שעברנו ביחד מהיום הראשון.
וזה מה שעושה לי טוב
כי אותך יותר קל לי לא לאהוב
זרקת הכל לחינם
והרסת כל מה שנחשב למושלם.

רציתי שתדע שלא השארת ברירה.
והיום זה היום שאני שוכחת אותך
ולמרות כל מה שעברנו, חייבת אותך לעזוב
כי הרסת הכל וגרמת לי לא לאהוב אותך.''
שוברת שתיקה/סיוון.

נגמר לי.

נשבר לי מלחכות לך. כל השנים האלה סלחתי לך על מי שאתה ועל מה שאתה לא. עכשיו זה נגמר.

אני מסתובבת עם חיוך מאולץ וכנפיים שבורות כבר מספיק זמן וזה התחיל להעיק עליי עכשיו.

מרוב כל הכאב שיושב לי על בית החזה הרבה זמן עבר מאז שהרגשתי, הרגשתי באמת, ואני רוצה לחזור ולהרגיש,

וכשאני יודעת שזה תלוי בך אני גם יודעת שהסיכוי פשוט אפסי.

לפעמים הייתי מצדיקה כל דבר שהיית עושה בטענה ש''אם כואב לי ואני מדממת- סימן שאני מרגישה''. לא היה אכפת לי אם כאב או אושר, הכי חשוב היה לי שאני מרגישה, שהלב שפועם מרגיש, לוקח את הרגשות שבי ומכין מהן עוגה מתוקה לנפש.

אני יודעת שאם הכל היה אחרת גם אז בטח היה לי רע. זה לא המצב הוא זה שמפריע לי ומדיר שינה מעיניי, מה שרע זה אתה. אך ורק אתה. ואת זה אי אפשר לשנות.

השקעתי שנים על גבי שנים כדי לנסות ולתקן אותך כי לא עשית לי טוב ובגלל שלא הצלחתי -קיבלתי אותך כמו שאתה, קיבלתי את נהר האכזבה שזרם ממך אליי, והכנות הדוקרת שלך. היית נועץ בי מילים כמו סכינים, כמו חצים היית מכוון לי אותם ישר לתוך הלב. היית מדמם לפעמים בגלל מילים שבאו ממני, אבל היית מוצא את הגאווה כתרופה.

ולי נמאס כי לי אין גאווה. כי כשאוהבים מישהו באמת אז מוותרים כל מה שעלול לעמוד בינך לבין אותו בן אדם, ואני ויתרתי על עצמי בשבילך (אבל מה אתה יודע..?).

ולי נמאס כי לי אין אותך, רק לך יש אותי וזה לא מספיק לי. זה אף פעם לא הספיק.

ולי נמאס כי אני אוהבת אותך, אוהבת אותך באמת וזה לא עובר לי. זה לא עובר לי, לעזאזל. אפילו לא קצת.. אפילו לא קצת.

ולי נמאס כי אני במשברים מתמשכים שרק מטשטשים לי את האופק והעתיד, אתה נטול מהעתיד הזה. ותמיד ידעתי שזה ככה.

וגם אתה ידעת אבל העדפת לשתוק. העדפת לשתוק, לשתוק ולחבק.

אחרי שאני אבהיר לך ש''זהו זה.'' אני אהיה זו שתשתוק, ואתה, מצידי תטבע בדמעות שלך. לא יעניין אותי גם אם תמצא נחמה בסמים, או בקפיצה מבניין גבוה, כי לא משנה מאיפה תקפוץ- אני לא מתכוונת להיות שם ולתפוס אותך אז קח בחשבון את האפשרות שאתה הולך ליפול חזק, והפעם לא על הרגליים.

הגיע הזמן שלי לחיות את החיים שלי.

איך אמרת לי לפני כמה חודשים? ''אני רק מעכב אותך. אני הורס אותך בקצב מטורף אחרי שאת בונה את עצמך לאט לאט בכל פעם מחדש.''

אז חלק ממה שאמרת כן היה אמת. אתה באמת לא ראוי לי, אני באמת הרבה יותר ממך, אני באמת צריכה גבר ולא ילד שבורח ומתחבא, אני באמת יפה ואני באמת מדהימה ואני באמת שווה מילים וכוונות והשקעה והתמדה ואמון, בעיקר אמון. וגם אהבה. אהבה עצומה. אז למה לי להיתקע איתך גם כשאין לי איתך אף אחד מהדברים האלה?

די. אני הולכת מכאן. (כאן=ממך)

I WANT A MAN BY MY SIDE, NOT A BOY WHO RUNS AND HIDES.

קשה לי לוותר, מה אתה חושב? אבל אני לא מוצאת ברירה. סחבתי יותר מדי וכבר כבדה עליי המחשבה שמה שקורה כאן כלל לא אמיתי, בכלל לא קורה.

מה, מה זה אמור להיות, אוף נו! אין לי כוח לדמעות האלה עכשיו....

תעזוב אותי כבר, אין לי כוחות למה שיש בינינו.

אין לי כוחות.

אין לי.

אין.