אז, היחיד שנתתי לו את הלב שלי, או במילה אחת פשוטה ונעימה -נוש, רק רציתי להגיד שאני אוהבת אותך. עדיין.

וזה לא נעלם. זה לא דועך. זה לא עובר. ואף פעם לא ישתנה.

אני פשוט אוהבת אותך.

If you say what you mean, and you mean what you say.
My love, my love will be here always.
Lately ive had the strangest feelin,
A feeling i cant deny.
That angels watchin over us and our life.
Angels watchin over you, over me

והחברות שלי צודקות. גם אמא. גם אבא. גם הראש.
אבל הלב, הוא לא.
עד שהוא מצא אהבה הוא לא מוכן אפילו לחשוב על לוותר עליה.

אתה הורס. הורס אותי.

להתחיל את הטיפול שעוד שנה מהיום ייגמר ורק אז להתגייס (שאני כבר אהיה בת 19 וחצי)
או
להתגייס עכשיו, לשלוח לעזאזל את הטיפול ולהתפלל שהפצעים יעברו מעצמם (מה שלא קרה כבר שלוש שנים)?

שנתיים (צבא) נוספות להתבשל גם מבפנים וגם מבחוץ עם הפצעים האלה שמערערים לי את הביטחון בגוף שלי ודוחים לי את הנשמה בכל מקלחת מחדש.
להתגייס אחרונה מהחברות, בסך הכל חמש, כולל אותי, ששנתיים מהן כבר ישתחררו.
להיות הכי הכי הכי צעירה. אבל בריאה. כי ראסמי זה מה שחשוב. (לא?)

הצבא יחכה לי.
ובכלל, כל עכבה היא לטובה.

אז למה אני מרגישה ממש מאוכזבת שאני לא מתגייסת עוד חודשיים?