היום מצאתי את עצמי מרוקנת מכל מחשבה, יושבת במרפסת של המטבח בעבודה עם סיגריה ביד (ועוד כמה בקופסה שבכיס. רק ליתר ביטחון) וחושבת על זה. על הדבר הזה בינינו שתמיד יהיה שם, תמיד יבער בינינו. גם אם דרכנו ייפרדו- נמצא את הדרך חזרה אל השני. גם אם לא תהיה אחת כזאת ונצטרך לסלול אותה לגמרי בעצמנו.
לפני כמה דקות נכנסתי הביתה, מפורקת לגמרי. הורדתי נעליים איך שנכנסתי, והתיישבתי לי כאן. מול מסך המחשב, מחפשת דברים שבעזרתם אשרוף את השעות הקרובות (בדיקת דם ב-7 בבוקר). לא עברה דקה וקיבלתי ממנה הודעה. המדהימה הזאת. חזרה להפעים את הלב שבי.
קיבלתי את הכאפה המצלצלת הזו שכל כך חיכיתי לה, זו שמורידה אותי מהעננים ישר לאדמה, ואספתי את עצמי לחלק אחד שלם ויציב.
וחייכתי. וחיוך זה דבר שנורא קשה להוציא ממני בשלושה השבועות האחרונים.
מחר בדיקת דם. הכל נראה אפור.
וכבר הייתי בסרט הזה...הוא לא לטעמי. בכלל לא.