ת'אמת אין לי ממש מילים. יש לי מחנק בגרון. פנים רטובות מדמעות.
אני בדרך כלל מאילו שאומרים "יהיה בסדר" וגם מתכוונים לזה. אבל איפשהו איבדתי את הצפון. אני פה לבד. על כל המשמעויות של זה. ודי קשה לי עם הלבד הזה. שוב, משלל סיבות. אני מנסה לנחם את עצמי שיום אחד באמת יהיה בסדר. רק שכשאני חושבת על זה במרחק של שנים - בעוד 4-5 שנים יהיה בסדר (כשאני אופטימית). איכשהו זה לא כזה מנחם.
אני חושבת שזה פתטי שאני בוכה. כי אם היה לי בן זוג לא הייתי בוכה. הייתי מחזיקה את הפסון. נראה לי בכל מקרה. קשה לי לחשוב על רגעי שבירה כאלה עם בן זוג. למרות שהיתה נקודה כזאת לפני כמה זמן. נו, ראינו מה ההבטחות האלה היו שוות.
היום הגעתי למסקנה שאני טובה בלהסתדר לבד. מצד אחד זה נכון. מצד שני, זה לא באמת שווה את המאמץ והטרחה. לא כשאפשר גם בזוג. בכל מקרה, עם או בלי בן זוג. זה לא מה שמשנה כרגע את המצב. זה רק משנה את הכתף. אם יש כתף או אין כתף לבכות עליה. והאם הייתי פותחת את הנושא בפני בן הזוג (נוטה לחשוב שכן בכללי).
מדהים איך עם כל הקלישאות בסופו של דבר הכסף מנהל אותנו. כי בשורה התחתונה זה תמיד הכסף. אף פעם לא הייתי בזבזנית מטורפת, מצד שני, כן יש לי נטיה לאהוב את החיים. אני משערת שבכללי אני מוציאה בחודש פחות מה"בחורה הממוצעת" אבל עם זאת, החודש נגמר, או מתחיל, ואין עם מה להתחיל או לסיים... אני שונאת להיות סטודנטית, שונאת להיות בין לבין, שונאת להיות בדרך, שונאת את המדינה ולא רוצה להשאר פה. ואיכשהו אני תקועה פה בכל התקופה הקשה הזאת עד שאני לא בונה את עצמי ומכינה את עצמי לחיים שלא יהיו כאן.
כן, אני לא ממש אופטימית היום. גם יש לי הרגשה שקשר מסוים הולך לחזור אלי כמו בומרנג ודברים שקיוויתי שלא יצאו אי פעם החוצה הולכים לצאת. ואז אני מנסה לחשוב - לזרום עם זה או להכחיש? לא יודעת כבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
~~Jessica~~
