שאלה של אופי

טוב, הסיפור עם "ההוא" נגמר. טוב, טכנית הוא אפילו לא התחיל... זה סתם היה בדרך ולא הגיע לשום מקום. חבל, אבל צריך לדעת לוותר. וזה מה שאני עושה כרגע..

לצערי, בגלל השביתה המפגרת של הסטודנטים (לא הסטודנטים מפגרים אלא הממשלה) אני עדיין בתקופת בחינות. היא צריכה להסתיים "בקרוב" כלומר, בסוף החודש. אז כרגע גם ככה לא נוח לי להכיר, להתחייב וכאלה. עדיף שאני אהיה עם העניינים שלי (מבחנים) ולא אחפש לי איך לבזבז את הזמן שאין לי...

מעבר לזה, אני רוצה להיות ב"זמן סביר אחרי הפרידה" גם אם בפועל זה לא ממש משנה בגלל שהפרידה היתה סוג של מסטיק - תקופה ארוכה מלאה בלבטים שבסופו של דבר הביאה לפרידה ואחריה היה עוד בערך חודש וחצי שבו היינו במעין הפסקה בכדי לראות לאן הרוח נושבת. הרוח נשבה והפריחה לשלום את הקשר. אני לפחות שמחה שהוא נגמר יפה ובלי ריבים.

אז כרגע יש לנו שקט לחודש הקרוב אבל אחריו, אם לא יהיה מי שיכיר לי, אני אטריח את עצמי בפעם הראשונה בהיסטוריה שלי ארשם לאתר הכרויות. לא רק שאני הולכת להרשם, אני הולכת לעשות מהלך מזעזע - אני חושבת שאני אפילו הולכת לשלם! (קודם אמרתי לעצמי אם נרשמים - רק לאתר חינמי). אבל אולי יש יותר רציניים באתרים שהם לא חינמיים (מה שבא בקלות הולך בקלות) חוץ מזה שבאתרים שהם לא חינמיים יש פונקציות די קריטיות שאי אפשר לבצע בלי תשלום (כבר עשיתי סקר שוק בעניין )

אז כרגע אני צריכה למשוך את הזמן עוד קצת. לא עוד הרבה וזהו.

ישמע שחצני משהו, אבל אני לא חושבת שזה כזה מסובך לחפש בן זוג דרך האינטרנט.. והסיבה שזה לא שחצני כי אני לא חושבת שזה קשור אלי... המבחר והאפשרויות שהאינטרנט מציע - אין לו שום תחליף.

בעקבות הבלגן בבלוגיה בנושא "המוות של אליה  => אמת או פיקצה" אני מפרסמת פוסט אחרון (באמת!) בנושא. כיוון שהבלוג שלי לא אמור להיות (מבחינתי) בלוג "אנטי אנורקסיה" אני מאחדת את הפוסט הזה עם השניים הקודמים שפירסמתי בעקבות הבלוג של אליה. 

לומר את האמת, אין לי מושג אם הבלוג מזויף או לא. אני חושבת שהוא מעביר את המסר. גם אם באמצעות שקר. פעם לפני שנים קיבלתי תעודת הצטיינות (לא זוכרת אפילו של מה) וצורף לתעודה ספר. הספר היה ספר על השואה שמצאתי אותו מדהים ומעניין (תוך כדי הקריאה). כשסיימתי את הספר בעמוד האחרון צויין כי הספר נכתב "ברוח השואה" ומבחינת עלילה הוא בדיוני לחלוטין. בהתחלה נורא כעסתי. אח"כ עבר לי. הספר הוא ספר טוב ומעניין ומעביר את נושא השואה בצורה מעניינת ומרגשת וסה"כ בראיה כללית, נהנתי מהספר והוא תרם לי. אותו הדבר בנושא הבלוג של אליה. אמיתי, לא אמיתי, מה זה משנה? בסופו של דבר מועברים בו דברים שהם אמיתיים פשוט אולי לא על "אליה" אלא על בחורה אחרת.

במהלך השוטטות שלי בימים אחרי שגיליתי את הבלוג המדובר נגלה לעיני עולם עצום מימדים של "פרו-אנות" שזיעזע אותי לחלוטין. ולכן אני חושבת שאם הבלוג הזה זיעזע אותן הוא עשה את העבודה.

מצרפת כמה קישורים שאני מצאתי ראויים בשוטטות שלי:

אנטי-אנה (בלוג אנטי אנורקסיה)

לנצח את הפרעת האכילה (בלוג תמיכה של לירן רוגב שהוא פסיכולוג המתמחה בטיפול בהפרעות אכילה)

לשכב עם יואב: הבלוג של יואב מאור (מעלה טיעונים שהבלוג פיקטיבי את מי שזה מעניין)

מצאתי כמה טבעות בנושא אך את כולן אפשר למצוא בבלוגים מעלה.

גם טלפונים ומקומות שניתן לפנות אליהם מופיעים בבלוגים האלה.

 הפוסטים הקודמים שלי בנושא (לא ערכתי את הכיתוב מלבד הערות בכיתוב הקטן):

אני די חדשה כאן בבלוגיה. לא כ"כ מכירה את המטריה (מהמילה חומר) האנושית. אני עדיין נמצאת בחיפוש אחר בלוגים שאני יכולה להתחבר אליהם ולהשתתף בהם. ראיתי בעמוד הראשי (החדש!) של הבלוגיה שאליה נפטרה. אליה? איזו אליה? בצעד חושש כזה לחצתי על הלינק. הגעתי אל הבלוג של אליה (פעם היה אליו קישור אך כרגע הוא מחוק). קראתי את הפוסט האחרון והמשכתי לקרוא את כל הבלוג. הוא לא ארוך למי שמעוניין לגלוש קצת לעולמה של אליה שאיבדה את חייה (ממש!) לשווא עבור אידיאל שלא ברור מה בדיוק אידיאלי בו...

*  *  *

אף פעם לא נכנסתי לזה כאן בבלוג, ואני גם לא רואה להכנס לזה ממש עכשיו, אבל שיהיה... אני לא בחורה רזה. באמת. אני שוקלת 75 ק"ג ואני בגובה 1.65. אם תשאלו אותי מה האידיאל שלי אני אגיד לכם 66 ק"ג. למה? כי הייתי שם והיה לי טוב. רזיתי רק מאוכל ותוך כדי הקפדה על תזונה נכונה פשוט פחותה. למדתי להגיד "לא" לאוכל שמוצא לי על השולחן. משום מה זה משהו שלא ידעתי להגיד.

בקצרה הסיפור. אף פעם לא הייתי רזה. סביבות ה 70 ק"ג משהו כזה. אף פעם לא הפריע לי להיות מידה 42. אני חושבת שסה"כ זאת אחלה מידה. לאט לאט בחשיפה בלתי מבוקרת לאוכל משמין התחלתי לדלג למעלה. כיוון שאני לא מהטיפוס שעולה על המשקל לא שמתי לב לזה אפילו. באמת הטריד אותי שמכנסיים לא עולות עלי אבל נו, זה בטח התכווץ בכביסה. לא קרה לכם? מפה לשם החלטתי יום אחד לעשות שינוי. דבר ראשון עליתי על המשקל - 90 ק"ג על 1.65 מ'. אמא! איזו פילה! בתהליך איטי שערך קרוב לשנתיים הגעתי ל 66 ק"ג.  עשיתי את זה כמו שכתבתי רק באמצעות אוכל. לא שילבתי פעילות גופנית. ולכן אחרי שנה שהחזקתי את המשקל הרצוי התחלתי לעלות. הגעתי שוב ל 80 ק"ג ובשלב מסוים אמרתי - no more! לאט לאט גיבשתי לעצמי תוכנית פעולה - מזון ראוי ובריא בכמויות סבירות ופעילות גופנית (3-4 פעמים בשבוע). אז הנה אני 5 ק"ג פחות ממה שהייתי לפני מספר חודשים (חצי שנה אולי?). אני בעד גג חצי ק"ג בשבוע. מה שנקרא "לאט ובטוח".

אז למה אני בכלל כותבת את כל מה שאני כותבת? כי אני רוצה להראות שאני "יותר טובה מאליה"? לא. אני חושבת שאנחנו לא באמת שונות. שתינו היינו במשקלים שלא רצינו ולשתינו היה אידיאל להגיע אליו.. (גם אם שלה היה נמוך ב 20 ק"ג משלי..). הדימיון נמצא בשאיפה להיות משהו אחר. הדימיון נמצא בשאיפה להרזות. הדימיון נמצא בחוסר יכולת לתפוס את עצמנו כפי שאנחנו נראות באמת (אצלי שמנה, אצלה רזה). ותמיד כשאני חושבת על אנורקסיות אני חושבת לעצמי שאובדן בוחן המציאות בנושא משקל הרבה יותר קרוב אלי משאני נוטה להודות ביום יום. כי אני אוהבת אוכל. אני לא אפסיק לאכול. מצד שני, איך אני יכולה לגרום לעצמי נזק ולעלות ולעלות במשקל ואפילו לא לשים לב?! טכנית, בחישוב BMI נמצאתי תחת "השמנת יתר פתולוגית" (מילה מגעילה ששמעתי אצל רופא המשפחה ששלח אותי הביתה לכתוב במחברת כל מה שאני אוכלת ). והיא היתה ב BMI נמוך מהרצוי. זה אומר ששתינו לא היינו בריאות. אפשר למות גם מעודף משקל לא רק מחוסר משקל! ואפשר ליצור נזק לגוף (גם אם לא מוות) משניהם!

אני לא יודעת מה עוד יש לי להגיד מלבד שחבל לי על בחורה צעירה שהיה לה חיים שלמים והיא איבדה אותם בשביל אנה, בשביל אידיאל מטומטם. חבל לי ש"אידיאל היופי" תופס כל כך הרבה בחיים שלנו הנשים. את רוב הגברים (אילו שאני נתקלת בהם) בכלל לא מעניין עד כדי כך כמה חברה שלהם שוקלת. בדר"כ היא "בסדר" וסקסית כמו שהיא. שמנה, רזה, באמצע. ואם התחילו איתה מלכתחילה (או הראו התעניינות אחרי שהיא התחילה איתם ) סימן שהיא בסדר כמו שהיא. הרבה גברים אוהבים שיש מה לתפוס. אבל מעט מאוד גברים אוהבים פילות ושלדים... סתם משהו לחשוב עליו...

שתהיה לנו שבת שלווה.

יום שישי בבוקר, התיישבתי מול המחשב ונתקלתי בבלוג של אליה והודעת הפטירה שלה. אז מה היה לנו מאז? הרבה "טיולים" בבלוגים שונים של אנשים שהגיבו לה, של אנשים שכתבו עליה והופיעו בדף בית של ישראבלוג, אנשים שחברים (איתי) בטבעת..

ומה למדתי מזה? שיש יותר מידי נערות צעירות שמצהירות שהן רוצות להוריד במשקל שהן מסמנות את המשקל הנוכחי שלהן וכמה הן רוצות לרדת שהן חישבו היקף של כל איבר אפשרי בגוף שלהן ומחפשות לא רק לשטח בטן אלא גם להוריד היקפים בצורה מכוונת.

איפה הילדות אני שואלת. איפה התמימות.

כולנו מושלמים בדרך שאנחנו. כן, אפשר לתקן ואני מאמינה בזה. אני גם לא נגד ניתוחים שונים (כולל שינוי מין..) מי שלא נוח לו עם עצמו אני מאמינה שצריך לעשות צעדים שיגרמו לו לאהוב את עצמו, אבל זה לא אומר בהכרח שהמעשים צריכים להיות משהו שירצה את החברַה, או מעשים של פגיעה עצמית, אלא מעשים שיביאו אותנו למקום יותר טוב עם עצמנו.

אני שואפת להרזות בכדי להיות בריאה יותר. חזקה יותר. עשיתי דיאטה אחת אמיתית בחיים שלי (שבה ירדתי לא מעט - כתבתי על כך בפוסט המופיע מעלה) והיא הובילה אותי לחיים הרבה יותר בריאים. פחות כאבים, פחות שחיקה, יותר כוח ויכולת לעשות דברים. לדעתי הייתי במשקל שרוב הבנות שכאן מתחילות איתו... (66 ק"ג על 1.65 מ') ולא היתה לי שאיפה לרדת גרם יותר. עכשיו אני שוב בנקודה הזאת של הדיאטה שאני יודעת שאני אצטרך להיות בה כל חיי. מלחמה על הקלוריות והספורט. אבל לעולם לא אעשה את זה בהתאם לאידיאל יופי. לעולם לא אעשה את זה בשביל רזון מטורף, לעולם לא אעשה את זה בשביל להדמות למישהו אחר, לעולם לא אעשה את זה בכדי לרצות מישהו אחר. ארד במשקל ואחטב את עצמי בשבילי. רק בשבילי. בכדי שלי יהיה יותר טוב ובריא עם עצמי.

ובאמת שאני קוראת בקריאה הכי נרגשת שאני יכולה לבנות שחברות איתי בטבעת - תכבדו את אליה ז"ל, מיחקו מהבלוג שלכן ומהחיים שלכן את השאיפה למחשב את עצמכן ולמדוד כל חתיכה בגוף שלכן ולנסות להגיע איתה ל"שלמות". כמו שאמרו לפני - האושר בא מבפנים. כן. אמנם זה פתטי כשמגיע משרי אריסון אבל הוא אמיתי יותר מהרעבה לשם העלמות. זה שתהיו רזות לא יגרום לאנשים לאהוב אתכם יותר. זה שתאהבו את עצמכם יגרום לאנשים אחרים לאהוב אתכם.

אני חושבת שאפסיק כאן. הנושא הזה "כבד" עלי. אני מרגישה שאני נחנקת תחתיו. אין לי את הכלים להתמודד עם היקף התופעה. פשוט מזעזע אותי לגלות כמה הבלוגיה כאן עשירה בהפרעות אכילה. עצוב לי לשמוע שההורים לא רואים, שהחברה אטומה או תומכת ושהבנות האלה מאבדות את האמונה בעצמן ובוחרות להזיק לעצמן במקום לחבק ולאהוב את עצמן.