Double Bubble

תקופת זמן: שנה שלישית של הארי.

מיקום: אזקבן.

דמויות: סיריוס.

הגבלת גיל: אין.

אין שיפים, אין יקומים מקבילים, רק תהיות.

-

האפוטרופוס של הילד ישב בתוך התא, מכונס אל תוך עצמו. הרעידות לא פסקו מעולם, אך באותו הרגע הוא הרגיש כאילו רק עכשיו סיימו לשלח בו מכות חשמל בעוצמות של 100 וולט למכה. הכאב הפיזי שגופו עבר עת כל השינויים החדים בין מצב אנימאגי לאנושי היה כמו חתך שטחי ליד הסבל הנפשי שטילטל את רוחו. הסוהרסנים המשיכו לפטרל ליד תאו שוב ושוב, לאחרונה יותר מאי פעם, כאילו ידעו משהו שהוא אינו יודע. את העיתון האחרון של הנביא היומי שנזרק לתאו הוא עוד לא סרק. עכשיו כשהחברים המעופפים עזבו את סיריוס לנפשו לזמן מה הוא החליט שהגיע הזמן לחזור למצב אנושי. השינוי לא כאב מעולם, זה לא היה כמו השינוי שעבר חברו משכבר, רמוס לופין. זה היה שינוי אכזרי שהפך אותו לדבר שלא אהב, עצם המחשבה הייתה מצמררת, הציפורניים שגדלות מתוך קצות אצבעותיו. גבו המתעקל לכדי קימור מכוער; חוטמו ופרוותו. השינוי של סיריוס לא היה שונה באופן קיצוני מזה של חברו, אבל הקסם של סיריוס לא היה קיללתו של רמוס. רק לאחר זמן ממושך בכלא אזקבאן, אפילו הפעולה שאהב כמעט יותר מכל דבר אחר, ללבוש את צורת הכלב השחור והפרוע, הסבה לו כאב. מאדם לכלב, זה היה משחק ילדים, אבל החזרה. כשהוא יודע שהסוהרסנים יכולים לחדור לנשמתו בקלות יתרה, הוא ידע מה מחכה לו והשתדל להימנע מכך. אבל אסור היה שקוסמים ממשרד הקסמים שמגיעים לבדיקות החודשיות יגלו אותו.

הריחות העזים שעוד שם לב אליהם בעוצמה כה חזקה כאשר לבש את צורתו של רך כף החלו להתפוגג; ריח המים שהגיע מחוץ לשערים הגראנדיוזיים היה טהור, צחיח. הוא כמעט יכול היה לטעום את טיבם והקלות בה היו מחליקים במורד גרונו, שלא כמו המים מלאי האבק והסירחון שאפף את שאר האסירים. בעוד הוא מתרגל לריחות הרעים שהיו כה קרובים כרגע והרגישו כל כך רחוקים הוא קירב אליו את העיתון ככל שרק יכול היה, במצב כזה שבו עדיין היה רווח אפשרי שבו עיניו לא יתנגשו לפזילה לא נעימה. החושך העיב על יכולת הקריאה שלו, אך גם השהייה בתוך גופו של הכלב צימצם את כשרון הראייה הכביר שהתברך בו.

רב העיתון היה משעמם להחריד, רק כתבה אחת משכה את עיניו. יותר נכון, התמונה שמעליה. הוא ראה מספר רב מאוד של ילדים שנראו דומים, בגילאים שונים ושני מבוגרים שיכול היה להניח שהיו הוריהם של הזאטוטים. היו שניים בוגרים ועוד כמה צעירים יותר. הדבר שבאמת עניין אותו היה הפיפס הקטן והכהה שנח על כתפו של אחד מהילדים הצעירים יותר. לא נדרש לו יותר ממבט אחד וכמה שניות של העלאת זכרונות כואבים כדי לדעת שהוא חייב למצוא דרך החוצה ומהר.