כשחושבים על זה, היה לי הרבה יותר טוב במקום אחר.
כך הנסיכה סבורה.
פשוט... להתחיל מחדש.
אבל לא בתור תינוקת, מבטן של אישה.
בתור מי שאני עכשיו, עם החוויות שחוויתי עד עכשיו, עם האנשים שפגשתי ומה שהם השאירו בי.
לנסוע מכאן.
לעבור מקום.
להחליף ארץ.
שם אני אלך לבית ספר אחר, ואף אחד לא מכיר אותי. אני 'הילדה החדשה'. אז כולם בוחנים ממרחק עד שעובר שבוע וקבוצת-סטיגמה אחת ניגשת אלייך וככה להישאר נעולה איתם עד שאני אחליט לעבור מקום שוב.
פשוט... מקום אחר.
כל כך נמאס לי ממה שיש לי כאן.
לראות את אותו הדבר מול העיניים כל יום. כל היום.
אפילו בחופשים אין שום דבר מעניין, שום דבר ששווה עניין.
זה מייאש.
אני שומעת שוב ושוב את עשרת השירים שרק להם אני מוכנה להאזין וחושבת על מקום אחר.
עד שאני אמצה אותו במוחי ואאלץ לדמיין מקום אחר במוחי.
אני רואה את המשפחה שלי ביחד במקום החדש.
ואנחנו גרים בתוך בית. לא בית דירות. בית. יש לו קומה אחת, אבל זה מספיק להורי ולי. הבית קצת מוזנח, אבא עסוק, אמא על כדורים. אבל זה לא משנה לי. כי כל מה שאני צריכה זה את אותם עשר שירים שרק להם אני מוכנה להאזין כדי להעביר את הזמן. לשכב על המיטה ולבהות בתקרה, כשהאוזניות דחופות לתוך אזניי. אמא קוראת לי. אני עוזרת לה עם המרשמים מהרופא וחוזרת לעיסוקי.
ולא משנה לי מה מתלחששים בבית הספר מאחורי הגב. שיש לי אבא מכה ואמא חולת נפש. מה זה משנה לי?
יש דשא בבית הספר, מחוץ לבניין. וגם כמה עצים נטועים. קרוב לכניסה יש מספר שולחנות פיקניק עליהם משתלטים, בד"כ, הנערים הפופולארים, מלווים בחצאיות המיני וחולצות הבטן, אותן ניתן לכנות "הנערות הפופולאריות".
ואני שעונה על עץ, מאזינה לעשרת השירים שרק להם אני מוכנה להאזין. מביטה בהם. מסתכלת על איך הם צוחקים, עם שיניהם המוברקות. ואיך הבנות נהנות מהמבטים של הבנים בישבן שלהן. אני לא מקנאה. אני חושבת על כמה זיוף יש באנשים האלה. אני חושבת איך הם באמת מחייכים כשהם כאלה מזוייפים. אני מניחה שהזיוף כבר הפך לחלק מהם. הם בטח לא מסתכלים עלי וחושבים מחשבות עמוקות, כאלה שמספרות על האדם שמאחורי המסכה שחובשים.
מהצד השני, הדשא ממשיך. וליד גדר חיה יושב ילד עם שיער שחור שמכסה את כל מצחו וקצת מעיניו המצומצמות. הוא גם כן שעון על עץ, הוא קורא בספר קטן ועבה. אני אוהבת את איך שהוא נראה, את סיגנון הלבוש שלו, את המיסתוריות. אני מחבבת אותו. אני תוהה אם הוא מסתכל עלי כמו שאני מסתכלת עליו כשאני מזיזה את מבטי למקום אחר.
עבר שבוע, ונערה שמנמנה ונער נמוך ודק ניגשים אלי. אנחנו מתחילים לדבר. הם נחמדים. הם רוצים להכיר אותי. הם לא נראים מזוייפים. אני חושבת על הנער שיושב בעץ שמימיני. ושוב איך פספסתי את המטרה.
אנחנו יוצאים לבאולינג.
היא גרועה בזה, הוא מצויין בזה, ואני... אני איפשהו באמצע. אבל אני מחייכת וצוחקת איתם. ואני נהנית. זה לא מה שדמיינתי, אבל אני נהנית. יש האומרים שזה מה שחשוב.
אני רק מנסה לחשוב מה אני רוצה באמת.
כותבת הנסיכה, ונרדמת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
