בחיפושים

טוב, לא קרה הרבה בימים הראשונים שלי שם.. קמתי בבוקר הלכתי לעבוד (בפיצריה) חזרת, הלכתי שוב חזרתי.

התחיל להיות שם מעניין ביום רביעי.

לא עבדתי ביום רביעי, לא היו צריכים אותי כי אף אחד לא יצא מהבית.

ובהתחלה באמת לא חשבת שזה יתפתח למשהו רציני.

ואז ביליתי את היום בבית וזה היה לי ממש מוזר לשמוע את כל האלה מתפוצצים מרחוק.

בערב כבר התחיל האיש המעצבן - 'דינג דונג' כזה של שדה תעופה או סופרמרקט, ואז הוא אמר בקול שנמע כמו שילוב של מציל, מוכר אלטעזכן וקופאית זכר בסופר, שהתושבים מתבקשים לרדת למקלטים.

בדרך כלל, אני מאמינה שיש סיבה כשאומרים את הדברים האלה. סבתא שלי לעומתי, בכל השנים שהיא גרה שם ירדה רק פעם אחת למקלט וזה היה כשקטיושה באמת עפה לה מעל הראש.

היא לא טרחה להתייחס ל'בקשה' הזאת בכלל.

סבא ירד למקלט, הוא אמר שאף אחד לא שם.

אז המשכתי כרגיל.

אממ זאת אומרת, הלכתי לישון כשעוד הבנאדם הזה אמר בקול המעצבן שלו לרדת למקלטים, והתחשק לי להעיף עליו עציץ.

בבוקר של חמישי התעוררתי בשש/וחצי, והוקל שלו התערבב לי בחלום, רק בפעם השלישית שהוא אמר להשאר הבנתי מה הוא אמר.

קמתי כאילו חטפתי את מחזור חיי.

"האיש הזה-" יוצאת בסערה מהחדר, "-הפריע לי-" נתקעת בקיר, "לישון!!!!!!" ~עצבים~

ואז סבא שלי אמר שסבתא שלי הלכה לעבודה |בחמש בבוקר| ואז הסתובבתי קצת וניסיתי לחזור לישון, אבל זה לא הלך במשך חצי שעה אז החלטתי בכובד ראש לאכול.

אני בדיוק מתיישבת לי עם המילקי אוורירי שלי ואז אני ושמעת בום 1.

"אומייגאד" ~הקפאה~

בום 2.

"אומייפאקינגגאדדד" ~פאניקה קלה~

ואז סבא שלי אמר בטון לא ניתן לזיהוי "טוב בואי נרד למקלט"

אז הספקתי להתלבש (!) ולרדת למקלט, והיו שם כמה אנשים מהביניין, וחלק מהם יותר מאחור נסוע החוצה מנהריה.

שמענו שיש 3 פצועים. חשבתי שהם קל, אף פעם לא הייתי במצב כזה קודם, אני חושבת שכן ידעתי, במעורפל, שדבר יורת גרוע כן יכול קרות, אבל הייתי רגועה, המקלט אפילו לא היה כזה נורא.

ואז שמענו איפה אחד מהם, בנק הפועלים איפושהו, לא רחוק מאיפה שסבתא שלי עובדת (וגם אני במשך השבוע הזה).

אז סבתא שלי הגיעה, והתחילו לדבר יותר על איפה נמצאים כל הפצועים ואיפה זה פגע והכל.

סבתא אמרה שהיא הולכת לשים את הדברים בבית ולהביא מים, היא לא חזרה, כמובן.

ואחרי כמה זמן כבר כולם נטשו את המקלט, לא היה מרתק יותר מדיי.

שמעתי על ההיא שנהרגה.

במרפסת שלה.

וחשבתי על זה, שאם היא הייתה מהאנשים שלקחו קודם את ההוראה של לרדת למקלטים ברצינות, היא לא הייתה במרפסת שלה.

והיא אולי לא הייתה מתה.

במשך כל הזמן הזה, לא הרגשתי פחד או משהו, תפסתי את כל ה'חוויה' הזאת כמשהו מעניין בתוך כל השיעמום, משהו חדש שלא נחשפתי אליו קודם.

אני עדיין לא מפחדת.

אולי קצת מודאגת.

אני עוד לא מעכלת עד הסוף את העובדה שהם יכולים גם לירות לחיפה, מלחמה והכל.

זה פשוט... אין לזה הגדרה בשבילי.

אני מקווה ששבוע הבא ירגע שם כדי שאני אוכל לחזור (לנהריה).

גם אם לא, לא תהיה לי בעיה לחזור.

פשוט כשיורים לשם טילים/רקטות/קטיושות (איך שלא תקרוא לכל אלה), אין עבודה.

קשה,קשה.

עריכה:  22:37

עכשיו אני בממ"ד.

ההורים שלי יצאו לבר מצווה, בדיוק התחילו לדבר על נהריה בחדשות. התחלתי להיכנס לפאניקה קלה.

ואז הודיע על חיפה והתחלתי כבר לבכות בטירוף, נסיתי להתקשר כל שניה להורים שלי ולא הצלחתי ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי.

סבא וסבתא ודוד שלי התקשרו.

דודים שלי גם גרים בקריות.

תקעתי את אחים שלי לתוך הממ"ד.

והבאתי מים. וחטיפים. וסדינים וכריות.

אח שלי התחיל לבכות.

אחותי נכנסה למצב שהיא לא רוצה כלום, רק לדבר עם אבא ואמא.

בדיוק הצלחתי לתפוס את אמא בטלפון.

היא אמרה לסגור את הממד.

ניסיתי לסוגר את הדלת העצומה והמעצבנת מפלדה של החלון בממ"ד.

ואחותי הקיאה.

ועכשיו הכל בסדר.

אני שמה לאח שלי פרובה במחשב, ואחותי ישנה.

וההורים שלי כבר בדרך.

ועדיין אני לחוצה.

פחות.

אבל כן.

גם כן, ראש העיר המפגר אמר הרגע ברדיו משו בסגנון שהוא שמח לראות (כשהוא הציץ באזור סטאלה מאריס) שאין בהלה מיותר והחיים דיי ממשיכים רגיל, וזה ממש סותר את מה שהוא דיבר עליו קודם-

איזה ארועים בעיר מתבטלים.

וגם כשאומרים באינטרנט וברדיו להמצא בקרבת/בתוך/משהו מקלטים ממדים ושטיות כאלו.

אז מה אתה רוצה בדיוק? עדיף שתשתוק.