"
ואז בלילה נזכרתי במישהו, ה-מישהו, שאני לא אקרא לו אפילו בשם בדוי.
ואני כל כך אוהבת אותו.
מכיתה ח'.
אני לא יכולה עם זה.
הוא כל הזמן נמצא שם בתוך הראש שלי! ואני כל הזמן נזכרת בו לפעמים ואני יכולה לבכות בגללו
בגלל שאני כל כך אוהבת אותו.
והוא לא.
ואני נזכרת בכל מיני דברים שקשורים אליו ובכל מיני שיחות איתו וזה רק גורם לי לבכות עוד יותר. וכשאני נזכרת בפעם האחרונה שנפגשתי איתו ושבוקשי דיברנו וקרה משהו-
אז אני מבינה שבחיים לא יהיה סיכוי שיהיה משהו, כי הוא לא אוהב אותי, אני יודעת.
והוא היה כל כך אדיש (ואלי עדיין, אליי לפחות. בעצם,לרוב האנשים).
אני לא רוצה לאהוב אותו
אני לא רוצה לחשוב עליו כל הזמן
אני רוצה לשכוח אותו ואני רוצה לאהוב מישהו אחר, מישהו עם סיכוי.
והוא כל הזמן שם, גורם לי לבכות.
זה לא שאני לא חושבת על אף אחד אחר חוץ ממנו, אני יכולה לחשוב על אנשים אחרים בתור "הוא חתיך, והוא נראה טוב, והוא שקסי חמדמד" אבל אליו אף פעם לא נמשכתי חיצונית,
יותר מזה, אני אפילו לא מבינה למה אני כל כך אוהבת אותו.
הרי אין לי סיבה נראית לעין, נראית ללב, וכל פעם שאני נזכרת בו ואני מנסה להוציא אותו מהראש שלי ולהבין למה אני כ"כ אוהבת אותו-
אני לא.ואני בוכה כי זה ממש כואב לי.
אני אוהבת אותך."
פוסט מתאריך-3.3
אני באמת לא אוהבת אותו יותר?
חשבתי שאני לא אוהבת אותו יותר, שנגמר.
חשבתי.
ככל שהשנה התחילה מצאתי את עצמי חושבת 'האומנם?'.
כן אני עוד חושבת עליו מדיי פעם.
אני לא אוהבת אותו, לא באותה נואשות כמו פעם.
אבל עדיין מרגישה משהו כלפיו, עדיין רוצה לחזור 3 שנים אחורה, כשעוד דיברנו ממש.
כשעוד הרגשתי קשורה אליו איכשהוא.
לא כמו עכשיו, כשאנחנו שוב באותה כיתה ולא מדברים מילה.
כשהבנדאם הזה נגע בי והייתי איתו בקרבה שבאותה תקופה - לא התקרבתי לאף זכר אחר.
לא כמו עכשיו, כשאני מרגישה כאילו אני מכירה אותה בשיטחיות כזו, של יום גיבוש בכיתה ז'.
אני רוצה שהוא יתייחס אליי כמו שהוא התייחס אליי כמו פעם.
אני רוצה לפגוש אותו לעיתים קרובות יותר, לא בבצפר, ואז לחבק אותו כהיי וביי.
אני רוצה לדבר איתו יותר.
אני רוצה שהוא ידבר איתי.
אני אפילו רוצה לשבת לידו באוטובוס של הטיול השנתי.
שיגיד משהו.
אבל כלום.
למה זה היה חייב להשתנות ככה?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
