בחיפושים

אני לא יודעת למה, וכנראה שזו רק אני- כי רק לי דברים מפגרים שכאלו עלולים להפריע- אבל מציק לי שבדיחות פרטיות הופכות לציבוריות.

מציק לי שדברים מצחיקים או סתומים שאני חולקת לרוב עם קבוצת החברים הקרובים שלי, מוצאים את דרכם איכשהו להגיע לאנשים אחרים ומתפשטים בארץ.

אני באמת לא מבינה למה זה מפריע לי, אבל יש ימים שאני מסוגלת ממש להתבאס מזה.

נניח, כמו היום למשל, שאני גם ככה מבואסת מזה שמנעו ממני להגיע למפגש ס"ב הראשון. ומבואסת מכך שהן צילמו סירטונים וישלחו את זה לס"ב. ואני לא שם.

זה ממש מבאס לי.

אז יש את זה, ויש עוד 1001 גורמים אחרים שאם אני רק אתחיל למנות אותם.... טוב בעצם, למה לא?

אני אמנה את כל מה שאני זוכרת שמעיק עליי עכשיו.

והסדר הוא ראנדומלי:

1. עבודת גמר בפסיכו

2. טליה שלא מבינה שאנחנו באמת צריכות כבר ללכת לאוניברסיטה

3. זה שאני מרגישה תלויה בטליה כי רק איתה אני יכולה ללכת לשם

4. העובדה שהתנשקתי שוב איתה לפני... שבוע או שבועיים.

5. העבודה שמאז לא דיברתי איתה שוב.

6. כסף

7. עבודה

8. החברים שלי

9. בית ספר

10. חיבור

11. שביתה

12. יב'

13. הנושא שהזכרתי למעלה

14. הורים

15. הצרות של החברים שלי

16. אנשי האינטרנט

17. אנגלית

18. להקה

19. פרוייקט גמר באמנות

20. אני

זה מה שאני יכולה לזכור.

טח ,בטח אני אסגור את המחשב ואז אגלה ששחכתי עוד משהו, ומחר אני שוב אשכח להוסיף אותו.

וול, אני ממש צריכה להפסיק להתלונן ככה.

אני ממש צריכה להפסיק להיות מוטרדת או מעוצבנת או אני לא יודעת מה- מכל הדברים האלה.

לעזאזל, הצלחתי להיות שבריר של כזאת, בתחילת השנה.

ואז השביתה הרסה לי חלק ממה שהצלחתי להתגבר עליו עם עצמי.

כי היא גרמה לי לבלות את רוב זמני בבית. ובאינטרנט. ובמסנג'ר.

אני הולכת לישון.