בחיפושים

יש בזה משהו שגורם לי לרצות להגיד לך "go for it", למרות שאני יודעת שזו כנראה בדיחה על "אוראל אקזם וויט' רוזי", בגרות בע"פ.

איך אתה תמיד עושה לי את זה? כל פעם מחדש. גורם לי לחשוב מה אני באמת מרגישה כלפיך.אני אוהבת אותך.

להיות בסביבה שלך מרגיש טוב, אפילו אם סתם נשב ונשתוק.

אף פעם לא יכולתי לכעוס עליך, גם אם זה באמת היה מעצבן.

הקנאה הקלה הזאת כל פעם כשאתה צוחק עם מישהי אחרת.

או יושב איתה, או מתעניין בה, או אפילו נוגע בה.

אני חושבת שאני מכונה לעשות בשבילך כמעט הכל.

אני חושבת שאתה הכי חכם, יודע הכל, יותר מאחרים - וגם אמרתי לך את זה.

"זה פשוט לא מסתדר לי שאתה ב-4 יחידות..."

-"את חושבת שאני הכי חכם,"

"נכון!"

-"ושאני יודע הכל,"

"נכון!"

-"ושאני כזה (...)"

"כן!"

(...)

-"אני ב-4 יחידות מתוך בחירה,"

(...)

"כן, כי אתה נכשל ב-5, ובגלל זה יש יותר חכמים ממך, הא-הא!"

זה לא קצת עצוב שאני חושבת שאתה הבן אדם הכי מדהים בעולם? כי כשאני לידך אני מרגישה כל כך לא שווה, כל כך סתומה, כל כך מפגרת.

וכשאני מחבקת אותך, וזה לא קורה הרבה מסיבות שאין לי כוח לחפור עליהם, אני לא רוצה להפסיק לחבק אותך.

וכשאתה צוחק עליי אחרי שהגעתי להבנה מסויימת ואז אומר "את חמודה", בא לי לחבק אותך עוד יותר.

יש פעמים, לעיתים רחוקות ומיוחדות, כשאתה מלטף לי את השיער; אין לך מושג עד כמה אני מאושרת באותו רגע, לא אכפת לי כשאף אחד אחר עושה את זה.

אבל לפעמים, אני פשוט לא מצליחה להבין אותך. ואני יודעת שקשר מעבר לידידותי איתך יכול להרוס הכל. יותר מזה, מעולם לא יכולתי לראות את עצמי ואותך בקשר רומנטי כלשהוא, זה מוזר מדי.

זה לא אתה, זה לא אני.

זה כל כך עצוב לאהוב אותך ולדעת שכלום לא ייצא מזה;

חמש שנים, ואתה עדיין.

זה הגיוני בכלל?