בחיפושים

חמישה ילדים בני 15,ממש אחרי סיום כיתה ט'. הלכנו לים, הייתה יומולדת לאחת. לילה, הם הלכו לישון ואנחנו פשוט המשכנו להסתובב על החוף; ישנתי אולי איזו שעה, כשהתיישבנו מול מה שהייתה פעם מדורה- ונרדמתי.

נגררתי אחריך לכל אורך החוף כדי לראות משהו שאני אפילו לא זוכרת בדיוק מה הוא היה. אפילו לא הרגשתי עייפה. העדפתי להיות ערה, ואיתך.

והיה ירח ממש חזק.

התיישבנו על מיני-הר-חול עם צמחים מסכנים עליו ודיברנו, הרבה; או שזה רק הרגיש ככה, כי אתה לא מדבר הרבה.

ונשכבתי על החול, ואתה ישבת לידי.

והבטתי אל השמיים, שקט של ים, ופתאום רכנת קדימה ונישקת אותי על הלחי.

שאלתי אותך למה עשית את זה והתשובה שלך הייתה שהעננים אמרו לך לעשות את זה.

כמה חודשים מאוחר יותר מצאתי את עצמי חושבת בטיפשות - מה היה קורה אם רק הייתי מזיזה את הראש והשפתיים שלי היו באות במקום הלחי.

ואחרי אותו לילה, יום שאחרי  - הנתק הזה. אתה הלכת לשם, אני הלכתי למקום אחר. שנה שכמעט ולא ראיתי אותך; שש שנים אני מכירה אותך ודיברנו בטלפון אולי 4 פעמים, ובקושי 10 דקות. וחשבתי שהתגברתי.

וראיתי אותך שוב, בכיתה יא', על בסיס יום-יומי. כמו באותם ימי חטיבה.

רק עכשיו בשנה האחרונה שיש לי כדי להמשיך לראות אותך, ככה, אני מרגישה שחזרנו למצב הטוב יותר, אולי מעט התחלתי.

לכיתה ז'. כן, אותה תקופה המאופיינת ב:

אתה צוחק עליי, אני צווחת איזה משהו, מכה אותך קלות, אתה מגחך, אני מחייכת.

והחלטתי אתמול, שכדי להתגבר עליך, אני צריכה לומר לך לפחות חלק.

וזה יהיה קשה, וזה יהיה מביך, ואני מקווה שלא יהרוס.

יותר מכל, אני מקווה שזה יעזור לי.

למצוא מישהו אחר. אולי להפסיק ליפול עליך כל פעם מחדש.

אני לא יודעת מה אני רוצה, ואני הולכת להגיד לך את זה בדיוק ככה, אולי קצת פחות רגשני וכאלה.

ההזדמנות שלי תגיע, אני רק מקווה שבקרוב, שבוע הבא.

ושאני לא אשתפן.

אני רוצה שתנשק אותי שוב. גם אם זאת רק נשיקה תמימה

על הלחי.

אלוהים הקיצ' הזה.