אני קצת פראנואידית לגבי יד שמאל. כן, היד עם המרפק ההוא. היא קצת רועדת. אפילו כשאני לא מאמצת אותה. אני מנסה לבדוק את יחסי הרעידות שלה עם יד ימין אבל אף פעם לא מצליחה להגיע למסקנה.
אבל היא רועדת לי, ככה לפעמים. וגם כשהיא נחה, אני מרגישה את השרירים שם - הדוקים כאלה, מתאמצים להחזיק אותה ורועדים בעיקר.
בחיי, חזון אחרית היד או מה?
גם ברך שמאל לא משהו, בכלל לא.
יש כאן אנשים בכלל?
שנים לא עידכנתי. אח, לאן נעלמה התקופה ההיא שבה הייתי מעדכנת כל שבוע? כל כמה ימים?
אה כן. נעלמה יחד עם כיתה י'.
החודש וחצי הכי עמוס ביקום.
בצפר - היה מלחיץ. עדיין מלחיץ.
סמינר גשר- היה הסמינר הכי טוב אי פעם, ואני כל כך מתגעגעת לבנות ("הדתיות שלי") ולתחושת שאנטי הסתומה הזאת של שבת נהדרת.
ההופעה.
ההופעה.
הייתה ענקית.
ההופעה ביום שני, הייתה גרועה. הייתי צרודה מגשר, חוסר אחריות. לא הצלחתי לשמור על ריכוז כי חשבתי על הקול שלי. לא הצלחתי לעשות את הדמות שלי (אחות תאילנדית בבי"ח לחולי נפש, אם לא הייתם) כמו שצריך, לא הצלחתי לחייך כי רציני- זה נורא קשה לשיר עם השפתיים ולחייך.
אבל יום רביעי.
יום רביעי היה מהמם. אחרי יומיים וחצי של שתיית תרופת סבתא מבעיתות (תה עם דבש, דבש עם בצל, תה עם דבש והרבה לימון, שום, וחלבונים - הרבה חלבונים, ותפילה לקדוש שם למעלה), קולי שוקם. באופן ממש מוזר, הוא היה קצת צרוד בבוקר רביעי, היה מעולה במופע, ואחריו חזר להיות צרוד. יש אלוהים, אה?
בערב אחד קיבלתי מספיק מחמאות ל5 שנים שאני בלהקה. ז"א, יותר מבד"כ. ז"א, אנשים שאני לא מכירה לחלוטין בא לומר לי ש"היית מדהימה, יש לך קול מהמם" ש"רקדת מדהים" ש"את כל כך יפה!!" ש"את באמת תאילנדית?!"
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
