בחיפושים

מה זאת אהבה.

אולי, באמת, כשמוצאים סיבות ל- "למה אהבה", זאת לא באמת אהבה. כי אהבה זה דבר פתאומי, שונה, אי אפשר להסביר את זה.

היא טבעית וזה דבר שהסברים הם לא בהכרח. see? לא יודעת איך, להסביר.

כשאני מאוהבת, והייתי פעם אחת, זה הרגיש ככה על הגבול של אובססיה. וכשהייתי מאוהבת, בכלל לא יכולתי להצביע על 'למה', מה מצאתי בו באותו אחד.

ועדיין זה לא עוזב אותי ותמיד תהיה לי איזו פינה בלב רק בשבילו, כי לא מצאתי בינתיים מישהו שיחליף אותה.

אולי בעצם, כל מה שהרגשתי הייתה אובססיה שנמשכה יותר מדי. ואולי לא; מה שאני יודעת זה שלא הרגשתי ככה שוב, וכשאני לא מרגישה ככה-

זה לא עובד, זה כישלון כבר מההתחלה.

אני רוצה להרגיש דפיקות לב של התרגשות, של ציפייה, לחשוב אותו, להיות איתו ולקבל יחס דומה, ולהרגיש שאני שווה בשבילו.

אני רוצה להתאהב שוב בצורה כמעט נואשת ולא להיות מסוגלת להסביר מה בכלל מצאתי באדם הזה. מצאתי בו אהבה, ויותר מזה אי אפשר לומר.

ויכול להיות שזה אף פעם לא יגיע.

יכול להיות שכל מה שאמצא בו סיפוק יהיו שיחות עמוקות עם חברים ו'סטוצים', נקרא לזה, עם אחרים.

יכול להיות שמשיכה פיזית, מינית ומשיכה נפשית, עמוקה וכנה לא בהכרח יהיו מקובצות לאדם אחד.

כרגע, יחד עם למצוא לי איזו אהבה מתישהו, גם בא לי איזה מזמוז.

סתם משהו קטן, לא מחייב, יצרי וטיבעי לחלוטין. וזאת אפילו יכולה להיות גם בחורה, אני לא פוסלת. זה רק כייף של הרגע, העברת זמן או משהו דומה.

אני לא סטרייטית מוחלטת ואני לא לסבית מוחלטת ואני לא בי מוחלטת ובטח שלא א-מינית., מוחלטת.

אני מה שטוב לי ברגע, לאף אחד זה לא צריך להפריע ואני לא חושבת שזה אי פעם צריך להשתנות.

ואו השיחות שלי עם עדי תמיד גורמות לי לפקוח עיניים, להפעיל את מוחי החורק ולכתוב את תובנותיי שנאמרות בע"פ לדף אינטרנט - או מה?

אוה, ובסופו של היום הראשון שלי כבת 18, נהנתי ממנו. וגם יש לי כלבה כבר קרוב לשבועיים, אבל זה כבר לא יכנס בפוסט הזה.

פגשתי אותו אתמול, זה כ"כ הזוי שאני לא מאמינה.

הוא אפילו גר קרוב יותר ממה שחשבתי, ומתגייס כמה... שבוע ומשהו אחריי.

אני חושבת, נוו אוופנס, אם לא הייתי עם קטיה וירדן הייתי בטח מדברת איתו יותר. זה פשוט היה קצת מוזר.

אניווי, זה מרגיש כאילו שככל שאני חושבת עליו אני באמת פוגשת אותו.

קטיה לעומת זאת טוענת שמדובר בסתם צירופי מקרים. XD

אז לפני כמה ימים, הסתכלתי באיזו מגירה נידחת בחדר שלי ומצאתי כל מיני יומני זיכרונות ויומני יסודי כאלה. התחלתי לקרוא ביון שהתחלתי בכיתה ג' או ד', הייתה בו הפסקה ואז המשכתי שם קצת בכיתה ו' ועוד יותר קצת בז'.

זה הרגיש ממש טיפשי ומטומטם לקרוא את זה (בטח כמו את הבלוג הזה בעוד שנה), אבל שמתי לב עד כמה אובססיבית אני בקשר לזיכרונות.

כתבתי בסוף הדף האחרון שכתבתי בו בימי כיתה ז' הראשונים. מין סגירת מעגל לעצמי. כתבתי שם שאני חושבת שתיעוד החיים שלי היה תמיד חשוב עבורי - פחד משכחה. כן, אני פוחדת שיום אחד אני אתחיל לשכוח בהדרגה, בזקנה, את כל אותם אנשים ואירועים שמעצבים לי כל יום בחיים, אפילו כשהם לא משמעותיים.

ביומנים ההם תיארתי בשיאי פירוט שמות, סדרי חברות, מאכלים ולעזאזל, בתחילת היומן עשיתי רשימות של כל הבנות בכיתות ו' וז' ועוד אחת לכל הבנים. ספרתי כמה בנים יש וכמה בנות - דאגתי לציין אם כללתי את עצמי או לא. ואני אפילו לא יודעת למה עשיתי את זה. (זה כל כך דפוק)

בזמן שקראתי וצחקתי מהטיפשות המוכרת שלי, שמתי לב שאני זוכרת את האירועים, או לפחות יש לי ייצוג ויזואלי להם. אבל ...

היו דברים ששחכתי כבר. למשל, שרקדתי איתו (ע"ע מעלה) בריקוד זוגות של מסיבת סיום ו'. עכשיו יש לי חשק לראות את הקלטת הזו שוב. (או שלא)

אולי זה לא רק פחד משיכחה. אני יודעת שכשאני כותבת יומנים, או מציירת או כל דבר - ברגע שזה יוצא מידיי ומעיניי ומשליטתי, אני חושבת על זה שעכשיו הטקסט שלי כאן. אני כאן. ואסור לי למחוק אותו או להעלים אותו. והוא הוחכה לדברים שקרו, מין... מין עקבות שלי בחיים.

אני חושבת על בני משפחה חדשים או קיימים שיום אחד, אולי, יסתכלו על הדברים האלה וידעו מי הייתי. עד כמה חכמה, מדוכאת, סתומה או מאושרת הייתי. הם ידעו מה, איך, כמה, למה ומי. בעיקר, מי.

אני מרגישה מפגרת, כותבת את השורות הספק פלצניות האלה. אבל הצורך הזה גדול, לפעמים ממני.

כשאני שוחכת לתעד משהו משמעותי בחיים, אני מרגישה שאיבדתי את זה; שזהו, הלך רגע שלא יזכר. ואני מצטערת על זה.

לפעמים אני לוקחת דברים יותר מדי ברצינות.

אני יודעת שאם חס וחלילה, יקרה לי המוות בטרם עת, הייתי רוצה שההורים שלי יקראו כאן. וכולם. כולם כולם כולם.

וידעו שאהבתי אותם.

עכשיו אני נעשת רגשנית ומבולבלת, ככה זה כשכל מחשבה בסוף מובילה למוות.

זה לא רע בהכרח, אבל כדאי שאני אפסיק, עד תחשבו שאני אובדנית משהו.