טוב לי, נראה לי.
חוץ מהצבא הכל טוב לי.
נורא מעצבן שהצבא לוקח לי את החיים, את הזמן הפנוי לעצמי. כשאני כבר יוצאת אני מחלקת אותו בין המשפחה (שמקבלת הכי קצת) החברים והחבר.
ולעצמי אני לא משאירה כלום. אני חושבת שבינתיים אני אולי יכולה להסתדר.
שני דברים מחזיקים אותי כרגע:
1. למרות שאני חוזרת מחר לעוד שבועיים בצבא, אלו 99% השבועיים האחרונים שאני אסגור עד סוף הקורס. אחרי השבוע הקרוב אני אצא כל סופ"ש (ואולי, רק אולי, הם יגלו איזה שמץ נחמדות ויתנו לנו חמשוש)
2. כשאני אסיים את הקורס (ב11 בפברואר), ז"א- בסדיר, אני אעשה יומיות (אסיים ככה ב4-5 אחהצ) ואם המידע שסיפקו לנו באמת אמין ונכון, אני גם לא עושה ימי שישי. ככה שזמן פנוי בסופו של דבר, יהיה לי (איכשהו).
אני מנסה להאחז בכל הכוח בשני הדברים האלה, בעיקר כשאני מרגישה את השעות עוברות.
בעיקר כשאני חושבת על כל מה שיכולתי עוד להמשיך לעשות ולפתח ולהקדיש לו את הזמן.
בעיקר כשאני רואה כמה שנמאס לי לקום ב5 וחצי בבוקר עם אותן 11 בנות, לעשות איתן אימון בוקר, לאכול איתן, ללמוד איתן, לדבר איתן וללכת לישון איתן. (וזה לא הן בהכרח, וזה די טבעי שיקרה)
בעיקר כשאני מרגישה שאני בכלל לא יכולה לעמוד בדרישות של התפקיד, שלא לדבר על הדרישות של הקורס המקדים אותו.
בעיקר כשאני מדברת עם אימא או עם כל אחד אחר.
בעיקר כשאני נתקפת באיזה דחף כזה לצאת ולשתות ובכלל לא להרגיש מחוייבת לכלום, איזה שיחרור זמני כזה.
אבל בעיקר כשאני מתחילה להרגיש שנקשרתי ואני מתגעגעת, קצת. למגע, לנשיקות ולחום של הגוף שישן איתי בשני הלילות האחרונים. (ובשבועות שלפני)
כן, קצת קשה לי להודות בזה - אפילו בפני עצמי - אבל אני חושבת שאני די חזק בגעגועים.
רק חודש ושבוע בצבא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
