Don't it always seem to go..."
That you don't know what you've got 'till it's gone
They paved paradise
"...and put up a parking lot
אני כלכך מתגעגעת, כלכך.
ועוד אפילו לא נסעת.
אני לא רוצה לדמיין מה ייקרה לי כשכבר תיסע.
אני אוהבת אותך, כלכך אוהבת אותך...
כבר שבועות שאני לא נרדמת בלילות מבכי,
לא מצליחה לחשוב על כלום, להתרכז בכלום, לצחוק מכלום.
כמה שאומרים "תנצלי את הזמן שהוא עוד כאן...", אני יודעת עד כמה זה פשוט לא נכון.
כי אם אני אנצל את הזמן הזה ואשמח ואבלה איתו, אני "אשכח" מהנסיעה הזאתי [ממש...],
ואז שבוע, יומיים, יום - לפני הטיסה,
אני פשוט אכנס לטראומה וזה ייפול עליי בבום ואני כלכך לא אהיה מוכנה לזה, כלכך.
אני יודעת שכמה שכואב לי עכשיו, כשהוא יעזוב באמת, עוד פחות מחודשיים, ייכאב לי פי 10.
וכל הלילות האלה של הכאב והבכי והטישיו כשאפאחד לא רואה ושומע... אני לא מאמינה שיכול לכאוב לי יותר ממה שכואב לי עכשיו, אבל מסתבר שכן.
לא סתם ולא במקריות שמתי את השיר הזה בתחילת הפוסט.
כי בחיים שלי לא הזדהתי עם משהו, כמו שאני מזדהה עם המשפט מהשיר :
you don't know what you've got 'till it's gone
לא הערכתי את כל הזמן הזה שהיה לי איתו בשנתיים האחרונות,
שיחקתי בו, זלזלתי, פגעתי, והוא תמיד סלח, תמיד.
אבל עכשיו זה כבר לא עוזר לי כי... מאוחר מדיי, פשוט מאוחר מדיי!
אני בחיים לא אגלה לו מה אני באמת מרגישה, בחיים.
אסור שהוא יידע, פשוט אסור.
נישאר חברים טובים, ידידים - וואטאבר[!], איך שאנשים לא קוראים לזה..
וכלכך כואב לי, כמעט כמו זה שהוא עוזב,
שאין לי עם מי לדבר על כל זה.
איתו דיברתי על זה המון, אבל... אני יודעת שזה רק גורם לו לחשוב על הנסיעה הזו ולהתבאס ממנה עוד יותר,
אז הפסקתי לדבר איתו על זה.
וחברים אחרים? אל תצחיקו אותי...
כל האנשים האלה שלא רואים שמאחוריי החיוך מסתתר כזה עצב,
ונכון שאנשים הם לא מגדת עתידות ואני לא מצפה שייקראו אותי בלי הסברים, אבל עדיין, כולם באים אליי עם הבעיות והדילמות שלהם, ולרגע אחד קטן לא שואלים ברצינות "מה איתך?"
למה?
כי זה לא מעניין אותם.
הלוואי והייתי יכולה כל החיים שלי להתייחד עם כרית, מיטה, וmp3.
שבת שלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
