לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הספירה לאחור - עד לאופטימיות.



כינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2007

"חיה כאילו זה רגעך האחרון"


אז תנצל כל רגע, גם אם האושר בקצה, ולא לידך.

 

ישבתי במיטה וחשבתי.

קודם כל, ניסיתי לחשוב למה אני לא מצליחה להירדם.

אם זה בגללו, הוא בגלל השני, או בגלל השלישי, או פשוט בגלל שאני לא עייפה.

התעייפתי מהמילים של עצמי.

חשבתי על מה אני אעשה מחר,

מה יקרה.

האם מחר אני אצליח לשרוד שוב?

אחרי מה שהם אמרו לי?

אחרי שהוא הבטיח לא לספר,

ואז הלך, וסיפר לכל בן אדם אפשרי?

אחרי שאני לא אוכל לסמוך עליו שוב.. בחיים?

האם יש סוף לשביל של האושר?

או שזה סתם שביל שמוביל לבית נטוש,

שאף אחד לא צריך.

או שאולי,

אחרי שהולכים את כל השביל,

לבסוף מתעייפים,

ולא מצליחים לעשות את כל הדרך.

הדרך הארוכה הזאת,

שלא משנה מה תעשה -

היא לעולם לא תיגמר.

הדרך שלבסוף,

אחרי כל המאמצים,

מגיעים לאושר.

אושר מדהים שלא נגמר,

או שלפחות לא רוצים שייגמר.

אבל אז,

זה שרוצה להרוס עובר את השביל.

הוא מגיע לאושר והורס אותו.

גודש אותו באבנים שאסף,

ולא מפסיק.

האם אני יכולה לאהוב ולשמוח שוב?

 


 

קשה לי. כ"כ קשה לפעמים. אני כל פעם נופלת על האדמה, משתוללת לעזרה.

ובאים, ודורכים עליי. דורכים עליי ברגל קשה, כאילו שלא אכפת להם, "מה כבר יקרה?".

ואז נותנים לי יד, ועוזרים לי לקום.

ואני מרגישה נפלא. אני מרגישה נאהבת ושאני לא אמורה להצליח ככה, שזה לא אמור להיות ככה.

ואז יוצאות המילים מפיו של מישהו אחר. המילים שמפילות אותי שוב לאדמה ויושבות עליי, ככה שאני לא אוכל לקום ולנקום.

ואני הולכת הביתה, כל הביטחון העצמי ירד למכנסיים. או שפשוט נעלם. ואני פורצת בבכי. ומשתוללת שוב. ונופלת.

וצורחת. או לפחות צורחת בפנים. רוצה לשבור דברים, לנער את האנשים האלה ולצעוק עליהם, "מה קורה לך?!".

אבל אני לא יכולה. פשוט לא. כי אני אאבד אותם לתמיד והם לא יחזרו.

אבל מה איתי? מה איתי??? אני לא חשובה פה? אני בגודל של חרק על הקיר? למה אני צריכה לבטוח באנשים ולהתאהב, ולהתחבר, וליצור קשרים, ואז להימחץ על הקיר, רק בגלל שאני לא חזקה מספיק?

האנשים מתנהגים אליי כמו חתיכת חרא.

ואני מסתכלת מסביב, מנסה לגלות מה אני עושה. אני לא אמורה להיות עצובה. אני אמורה להיות רגועה ומקסימה. כמו שתמיד העמדתי פנים, שככה אני. וככה אני אישאר. אבל לפעמים אני לא יכולה לעמוד בכל הלחץ הזה. הכל נופל עליי מכל הצדדים.

מה אני עושה פה?


הם גילו. פאק. ולא שיש לי בעיה ממש גדולה עם זה. אבל גם אחרי שלושה פוסטים והצלחתי להחזיק בלוג בלי לסגור אותו,

הבנות גילו אותו, רק באשמתי. כי הגבתי לחברה שלי מהמשתמש בישרא שלי, במקום בשם האמיתי שלי. בטעות.

אין לי בעיה שתקראו פה, אבל זה מעצבן. כ"כ מעצבן. מעצבן אותי שאנלא יכולה להתמודד עם זה.

יכול להיות שאני אסגור, יכול שלא. כ"כ חבל אחרי ההשקעה בעיצוב, וכ"כ הרבה השקעה בפוסטים.

בכל זאת, אם כבר גיליתם, אל תגלו לאף אחד. לא הייתם רוצים שזה יקרה לכם. אז בבקשה, אתם בטח יודעים איך אני מרגישה עכשיו, אל תספרו.

פאק אני כ"כ דפוקה.

 

נכתב על ידי , 22/10/2007 06:07  
83 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



1,749
הבלוג משוייך לקטגוריות: מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל™Anonimous, I Guess. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ™Anonimous, I Guess. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)