רשימות חיסול
מיומנה של ויקינגית ממוסדת.
מחשבות והגיגים מחייה של שכירת חרב המנהלת במקביל גם חיי משפחה ענפים. |
| 10/2008
זה מה יש.
היום בבוקר כלו כל הקיצים.
הכנתי לפרייה ארוחת בוקר שיגרתית: פרוסת לחם מרוחה בגבינת שמנת עם זיתים ועבניות שרי בצד. הזאטוטה החוצפנית הישירה אלי מבט צונן ואמרה לי "לא את זה". ופתאום זה הכה בי כמו גרזן חלוד. הו אודין! איך נפלו גיבורים? מאות אנשים התחננו. נפלו על בירכיהם. ראיתי גברים בוכים כמו ילדות בנות שבע. אף פעם לא השתהתי. זה תמיד היה סוד כוחי. אני לא מחכה לשמוע אותם מדברים. זה חסר טעם. אני בכל מקרה אניף את חרבי. עבודה זו עבודה. והנה היא עומדת: רעמה בלונדינית פרועה, עיניים חומות רצופות ריסים מתריסים ומשחקת בי כמו דוברמן קלוקל בגור חתלתולים. הושפלתי ואני מושפלת כבר כמעט שלוש שנים.
לפני שלוש שנים היא (כפרות עליה) היתה חולה ואיבדה מהמשקל. מאז אני בהיסטריה על האוכל וככה כמעט בלי לשים לב נכנעתי. סובבתי. שוחקתי. לא עוד.
"זה מה יש" עניתי לה. "אבל אני לא רוצה את זה. תכיני לי משהו אחר", היא עונה. "אין משהו אחר" - אני משיבה - "זה מה יש. ואם לא תאכלי את הפרוסה שלך את תקבלי אותה גם בארוחת צהריים ואחר כך בארוחת ארבע ואפילו בארוחת ערב. נגמר. אמא לא אוכלת יותר לוקשים ואת אוכלת כל מה שאמא נותנת לך על הצלחת. קפיש?". היא רוטנת "אז אני לא אוכל יותר אף פעם ואת לא חמודה!" אני מושכת בכתפי והולכת לשתות קפה. אחרי חמש דקות אני קולטת אותה מזוית העין: נכנסת למטבח לוקחת את הקערה ומתגנבת לאכול בסלון. בתאבון לה.
ובנימה אופטימית זו: הללויה! נגמרו החגים הארורים! ויפי! הוריי! האזה! הגיע זמן לעלוץ ולצאת במחול! חוזרים לעבודה! האח הידד!
שלא תחשבו שלא היה כיף עם כולם בבית. היה. אבל גם היה רעש. כל כך הרבה רעש. פרייה ובלוז כל אחד בנפרד מייצרים רעש כמו 25 בעלות משק במפגש אדמניסטרטיבי. אל תנסו להבין את המשפט האחרון. זה הומור ויקינגי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
vike_error