רשימות חיסול
מיומנה של ויקינגית ממוסדת.
מחשבות והגיגים מחייה של שכירת חרב המנהלת במקביל גם חיי משפחה ענפים. |
| 11/2009
הקשבה.
אחד הדברים העיקריים שאמהות עושות זה להקשיב. זה מתחיל בקטן: פעימות לב זערוריות נמצאות אי שם מתחת לשיריון הבשר. בהתחלה כל מה שאת שומעת זה את פעימות ליבך המפחד. הוא דופק בעוז כשהאחות מניחה את הג'ל הקר על הבטן העגולה, הוא דופק בעוז כשהיא מניחה את המקשבות, והוא הולם ורועם עד שמתוכך בוקעת עוד סידרת פעימות. מהירה, חלושה ונמרצת. אחר כך מקשיבים לתנועות. כל הגוף בולש אחר התזוזות העדינות הללו. רק שיזוז. רק שיחייה.ואז אחרי ששומעים את הבכי הראשון מתחילים להקשיב לנשימות. כל הזמן מקשיבים לנשימות. ביום. בלילה. הנשימות הופכות לחלק ממקצב הנשמה. לחלק ממקצב הגוף. בהתחלה את מוצאת את עצמך קמה באמצע הלילה ועומדת ליד העריסה רק כדי לשמוע יותר טוב. רק כדי להיות בטוחה שהכל סדיר. שהיקר לך מכל שומר על קצב אחיד וקבוע.
את מקשיבה לכל חריגה מהקצב האחיד. כל נהימה חלושה, כל בכי קל, כל מלמול יקפיץ אותך ויריץ אותך. לא רק כשהם בני חודשיים אלא גם אחר כך כשהם גדלים. את מקשיבה להם כשהם ישנים, כשהם ערים, כשהם חוזרים זעופים או אומללים אחרי יום קשה בגן, או אפופי אושר אחרי יום של אושר מרוחים בשוקולד וחול דק וצהוב ממלא את כיסיהם. את מקשיבה להם כשהם מתחילים ללהג, ואחר כך למלמל ואחר כך להגיד אימרי חוכמה קטנים. את גם כותבת כל משפט חוכמה בפנקס קטן כדי לא לשכוח את מה ששמעת. את מקשיבה כשהם חולים. לפעמים את פוחדת להירדם שמה אולי מתוך שינה לא תשמעי אותם, אבל כל חריגה ולו קלה תקפיץ אותך ותגיע אותך כי גם כשאת ישנה את לא מפסיקה להקשיב.
לפעמים בערב כשהטלוויזיה דולקת והבלוז מנגן אני מצטעקת פתאום: "אני לא שומעת אותם". והבלוז מחייך ואומר. זה בסדר אני שומע אותם. הרי גם הוא מקשיב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
vike_error