רשימות חיסול

 דמיינו רגע מירוץ מאה מטר. קו זינוק ולידו עומדים שלושה: האיש המהיר, האיש האיטי והאיש שתמיד עומד עשרה מטר אחרי קו הזינוק. בא השופט ולוקח את איש שתמיד עומד עשרה מטר אחרי קו הזינוק בידו ומעמיד אותו על קו הזינוק. ירייה ומתחילים לרוץ. האיש המהיר מסיים ראשון, קצת אחריו האיש שתמיד עומד עשרה מטר אחרי קו הזינוק ובסוף מגיע האיש האיטי. בא האיש האיטי לשופט ואומר לו : אבל השופט, זה לא הוגן - הוא הגיע לפני. אם הוא היה מתחיל עשרה מטרים אחרי אני הייתי עוקף אותו. זו רמת הטיעון של האנשים שבוכים על כך שלקויי למידה מקבלים תוספת זמן. אתם יכולים להתווכח עם זה אבל ביננו (ובואו נהייה כנים רגע) זו לא יותר מהתבכיינות על השוואת תנאי פתיחה.

אבל אני לא רוצה לדבר על הנושא הזה שוב. הוא קצת לעוס כבר. לא?!  אז בואו נדבר על הוגנות באופן כללי. החיים - כך בטח אמרה לכם אמכם, הם לא הוגנים. יש אנשים שרעבים ללחם בעוד אחרים טסים מעל יבשות רחוקות עם גביעי שמפניה ביד וסיגרים שמנים. יש כאלה שקמים בבוקר כדי לנקות חדרי מדרגות ויש כאלו שמנקים עבורם - אתם מבינים את הנקודה ולא צריך להרחיב, נכון? אנחנו כחברה מנסים להפוך את העולם לקצת יותר הוגן: לדאוג לשכר מנימום שיש בו כבוד, לאפשר לאנשים עם מגבלות או ליקויים להשתלב בחברה ולהפוך לאנשים מועילים, לדאוג שלכולם יהייה ביטוח בריאות, שלא יכו, יאנסו וירצחו אנשים ברחובות, לדאוג לחינוך חינם לכולם, לגייס את כולם לצבא בגיל שמונה עשרה ולהוציא את כולם לפנסייה בגיל 67 ואם נחזור להתחלת הפוסט - לדאוג לשוויון הזדמנויות. זה לא מאה אחוז (אפילו לא ששים אחוז). אנשים עדיין מוכים, נאנסים ונרצחים. לא כולם מתגייסים ולא כל פנסיונר חי בכבוד. העניין הוא שחוסר הוגנות העולם לא רלוונטית לתפקוד שלנו בו כבני אדם. אנחנו יכולים וצריכים לחתור לעולם יותר הוגן כחברה, אבל כיחידאים אנחנו צריכים רבותיי לעשות מה שכל סבתא טובה אומרת לנכדים שלה לפחות פעם אחת כשהיא מחלקת עוגה לצלחות: להסתכל בצלחת שלנו. זה מה שיש לנו. אחרים קיבלו את זה יותר גרוע, אחרים יותר טוב. יש חכמים מאיתנו אבל גם יש יותר טיפשים. השאלה מה אתם עושים עם מה שיש לכם? כמה אתם משקיעים במה שהטבע,  הגנטיקה, האלוהים, האללה או מי שזה לא יהייה נתן לכם? כי אם אתם עושים את המירב עם מה שיש לכם, מתוך הכרת תודה ותנופה לעתיד - זה ממש לא צריך לעניין אתכם מה יש לאחרים על הצלחת. בסופו של דבר מי שעסוק כל כך בלקטר על מה שאחרים אחרים קיבלו פשוט לא מסוגל או לא רוצה להתמודד עם מה שיש לו על הצלחת. 

ילדים בני חמש עושים את זה כל הזמן. הם פוזלים לצלחות של אחרים וקובלים : למה הוא קיבל יותר? הם עוד לא הרימו מזלג. אולי זה לא טעים ואיזה כיף שהם קיבלו פחות? אולי המנה שלהם תספיק להם ותשביע אותם? אולי מי שחילק ישמח לתת להם תוספת? אולי הם צריכים לשמוח שהם קיבלו קצת פחות מהילד השמן. אבל קודם באה הקובלנה: למה הוא קיבל יותר? ככה. כי החיים לא הוגנים. עכשיו תרימו מזלגות ובתאבון. 

עכשיו שיר רלוונטי ומשמח של אריאל הורביץ ואחריו הערה לכאלה שלא הבינו את הקטע:

* לכל מי שטוען שחלק מחוסר ההוגנות של החיים היא שלקויי למידה חייבים לא לקבל עזרה כי זה מה שיש להם על הצלחת אגיד שני דברים השופט מייצג את החברה החותרת להוגנות - לפיכך הוא משווה את תנאי הפתיחה  - בשביל שהמירוץ יהייה הוגן במידת האפשר. הדבר השני שיש להזכיר לכם, זה שמי שמבקש ממתחריו לעמוד עשרה מטר אחרי קו הזינוק כדי שיהייה לו יותר קל לנצח הוא לא רק חננה, עצלן ופחדן, הוא גם בעיקר ילדה בת שלוש.