רשימות חיסול

לפני כמה ימים, בדרך חזרה מהגן, שאל הבלוז את פרייה: "היום הרבצת למישהו?". "הו, היום הרבצתי להמון ילדים". ענתה הקטנה בענייניות. "ואתה?" שאלה. "אני לא מרביץ. לי יש דרכים אחרות" הסביר הבלוז, "להרביץ לאנשים זה יותר התחום של אמא". "כשאני אהיה גדולה אני אהיה כמו אמא", קבעה הפספוסה.

כשחזרו יקיריי הביתה סיפר לי הבלוז על השיחה. בהתחלה הייתי מאושרת וגאה (כמובן), אבל אחר כך תהיתי: האם אני באמת רוצה שפרייה הקטנה תלך בדרכי? אני חושבת שהדילמה הזאת קיימת בכל הורה: אנחנו רוצים שהם יהיו מאושרים שמחים ובריאים אבל האם אנחנו רוצים או לא רוצים שהם ידמו לנו?

נזכרתי בפעם הראשונה שקניתי לפרייה חרב. היא מיד אחזה אותה בידה הקטנה, נופפה בה וקראה "פיו, פיו!". "לא, מתוקה, סלאששש, לא פיו". הסברתי לה בסבלנות. היא חייכה נופפה בחרב שנית וקראה " פיו הרגתי אותך אמא!". "מאמי – " אמרתי משתדלת לשלוט ברוחי – "זה לא רובה זוהי חרב וחרב עושה סלאשש". הקטנה הזעיפה פניה "אני רוצה רובה פיו " דרשה. כבר פתחתי את פי להסביר לה על ההנאה והגאווה שבשימוש בנשק קר, מסורתי, אישי מול השימוש בנשק חם כשלפתע זה הכה בי: אי אפשר לעצור את הקדמה. בסופו של דבר אנחנו צריכים לתת לילדים שלנו להיות הם עצמם, ללמד אותם לחדש, לשאול לחקור ולא בהכרח לחקות את דרכנו השגורות. זה לא פשוט אבל אני חושבת שזה הכרחי. הרי ילדנו נועדו להתעלות עלינו.

בל"ג בעומר פניתי לאבי בבקשה להכין לפרייה הקטנה חץ וקשת. אבי, מומחה גדול האמון על המלאכה החל שואל: "היא צריכה להרוג או רק להתאמן בירי?". "הם עוד קטנים – " עניתי "כך שנראה לי שירי בלי הרג יספיק". " אוטומטי או ידני?" הוא המשיך לשאול. נאנחתי. אני הייתי הולכת על קשת ידנית פשוטה היורה חץ אחד כל פעם. אבל ידעתי שזה לא מה שילדתי תרצה ולכן אמרתי "אוטומטי, עם טעינה כפולה בבקשה". אחר כך כשהיא חזרה מהמדורה עם פנים מרוחות בפיח, חיוך מתוק וכתמי מרשמלו על הבגדים שאלתי אותה איך היה. " הו היה כיף. יריתי בעומר שני חיצים בבת אחת!". ואני התגאיתי פעמיים: אחת על השונות והקדמה ואחת על הדמיון.