|
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
הקשבה.
אחד הדברים העיקריים שאמהות עושות זה להקשיב. זה מתחיל בקטן: פעימות לב זערוריות נמצאות אי שם מתחת לשיריון הבשר. בהתחלה כל מה שאת שומעת זה את פעימות ליבך המפחד. הוא דופק בעוז כשהאחות מניחה את הג'ל הקר על הבטן העגולה, הוא דופק בעוז כשהיא מניחה את המקשבות, והוא הולם ורועם עד שמתוכך בוקעת עוד סידרת פעימות. מהירה, חלושה ונמרצת. אחר כך מקשיבים לתנועות. כל הגוף בולש אחר התזוזות העדינות הללו. רק שיזוז. רק שיחייה.ואז אחרי ששומעים את הבכי הראשון מתחילים להקשיב לנשימות. כל הזמן מקשיבים לנשימות. ביום. בלילה. הנשימות הופכות לחלק ממקצב הנשמה. לחלק ממקצב הגוף. בהתחלה את מוצאת את עצמך קמה באמצע הלילה ועומדת ליד העריסה רק כדי לשמוע יותר טוב. רק כדי להיות בטוחה שהכל סדיר. שהיקר לך מכל שומר על קצב אחיד וקבוע.
את מקשיבה לכל חריגה מהקצב האחיד. כל נהימה חלושה, כל בכי קל, כל מלמול יקפיץ אותך ויריץ אותך. לא רק כשהם בני חודשיים אלא גם אחר כך כשהם גדלים. את מקשיבה להם כשהם ישנים, כשהם ערים, כשהם חוזרים זעופים או אומללים אחרי יום קשה בגן, או אפופי אושר אחרי יום של אושר מרוחים בשוקולד וחול דק וצהוב ממלא את כיסיהם. את מקשיבה להם כשהם מתחילים ללהג, ואחר כך למלמל ואחר כך להגיד אימרי חוכמה קטנים. את גם כותבת כל משפט חוכמה בפנקס קטן כדי לא לשכוח את מה ששמעת. את מקשיבה כשהם חולים. לפעמים את פוחדת להירדם שמה אולי מתוך שינה לא תשמעי אותם, אבל כל חריגה ולו קלה תקפיץ אותך ותגיע אותך כי גם כשאת ישנה את לא מפסיקה להקשיב.
לפעמים בערב כשהטלוויזיה דולקת והבלוז מנגן אני מצטעקת פתאום: "אני לא שומעת אותם". והבלוז מחייך ואומר. זה בסדר אני שומע אותם. הרי גם הוא מקשיב.
| |
אף אחד מטומטם
אז לאחרונה פרייה מוציאה אותנו מדעתנו. אי לכך ובהתאם לזאת הכנתי, אחר כבוד, טבלת התנהגות, מחולקת לקטגוריות, המאפשרת לביתנו השובבה לדגם התנהגות מופתית ולזכות בשלל מדבקות המזכות אותה בתום יום פעילות מוצלח ביותר בפרס לא חומרי, כגון אמבטיית קצץ ארוכה במיוחד, טיול הרפתקאות, או קליעה למטרה באמצעות רוגטקה. (הפסקה לאוויר).
בכל אופן היום אני יושבת איתה בערב, ועוברת איתה סעיף, סעיף:
א: "סידרתי את החדר" מגיע לך מדבקה בזה?
פ: כן!
א: נכון מאוד! (מדביקה). ומה בדבר "נתתי לאבא ולאמא לנוח" מגיע לך מדבקה בזה?
פ: כן!
א: נכון מאוד! (מדביקה). ועכשיו הגענו ל- "לא קראתי לאף אחד מטומטם", מגיע לך מדבקה על זה?
פ: לא! כי אף אחד הוא רשע ומגעיל והוא כל הזמן גונב לאלוהים את צנצנת הדבש שלו ומגיע לו שיקראו לו מטומטם לפחות פעם אחת ביום. את יודעת מה אנחנו צריכות לעשות אמא? אנחנו צריכות לטפס למעלה , למעלה למקום שהוא שומר את הצנצנת דבש שלו ולמשוך בזהירות ככה (מדגימה) ואז להראות לאלוהים והוא ייקח את זה וייחלק ולא ייתן לאף אחד. הוא ייתן את הדבש לדובים וככה יש דבש לדובים. את מבינה אמא? כן! נכון שזה מעניין מה שאנחנו צריכות לעשות?
א: כן בהחלט. אז לאף אחד לא קראת מטומטם היום. למישהו כן קראת מטומטם היום?
פ: כן, לך אמא. לא מגיעה לי מדבקה. את לא אף אחד.
טוב, אז זה קרה שלשום. אתמול, אני שמחה וגאה לדווח - פרייה הצליחה לא לקרוא לאף אחד ולאף אחד אחר חוץ מאף אחד מטומטם.
| |
ארוחת ערב
שלא תבינו לא נכון: אני אוהבת את הילדים שלי. אני אוהבת את הילדים שלי בבית. בילוי עם הילדים נחשב אצלי לבילוי איכותי וכיפי. אבל (ותמיד יש אבל) ישנם ימים בהם לא הייתי מתנגדת להתעופף לכמה שעות של חופש. רצוי במקום בו אפשר לדוג, מצויידת בחכה, ציידנית מלאה בבירות קרות ובלוז אחד בקילט. (ככה זה: כמו שפרייה אומרת חייבים).
אני אתן דוגמה.
ככה אמורה להראות אצלנו שעת ארוחת הערב של הדרדקים:
17:30 - גומרים לשחק ופרייה ואני אוספות בצוותא את הצעצועים. אריק לא בוכה. אני שואלת את פרייה מה היא רוצה לאכול. ברירת מחדל: טוסט עם גבנ"צ, גבמ"ש; (גבינת משולש), פיטריות וקטשופ. (זה מה שהיא בדרך כלל אוכלת).
17:35 - פרייה צופה בתוכנית טלווזיה כלשהי. אריק צופה בה מהעגלול ומשחק בצעצועיו. אני במטבח מתחילה בהכנת ארוחת ערב.
17:37 - הטוסט נמרח, מולא בגבנ"צ וגבמ"ש, פוטרט וקוטצ'פ והוכנס לטוסטר קווץ' אחר כבוד. אני מציצה לסלון, כולם רגועים, צופים ומשחקים בשקט.
17:40 - אני מרסקת בננה.
17:41 - אני מקלפת תפוח.
17:44 - אני מרסקת את התפוח על פומפיה ומערבבת עם הבננה.
17:46 - הפירות של הקוצ'קון מוכנים. אני שמה אותם על השולחן בסלון יחד עם הויטמינים שלו, סינר ושתי כפיות. בדרך למטבח אני מעבירה עליו ליטוף.
17:47 - מוציאה את הטוסט של הפרייה מהטוסטר וחותכת למשולשים.
17:50 - פרייה אוכלת את הטוסט שלה בהנאה בעוד אני מאכילה את אריק בפירות. את הויטמנים הוא כבר לקח. הוא מחזיק ביד כפית בשביל להרגיש בעיניינים.
18:05 - הילדים מסיימים לאכול. אני מניחה את אריק בעגלול, מפנה כלים ביחד עם פרייה ומכינה לה שוקו.
18:10 - פרייה רואה קלטת עם שוקו.
נגמרה סאגת ההאכלה.
זה מה שקורה לפעמים במציאות:
17:30 - אני מתחילה לאסוף צעצועים ומצייעה לפרייה לעזור לי. היא (בתגובה) מטפסת על המיטה ומתחילה לקפוץ ובמקביל מנסה לתפוס לקטל את האוזן עם קליפס.
17:31 - פרייה מצליחה לשים לקטל את הקליפס על האוזן. קטל צורחת ובורחת לסלון. פרייה מתפקעת מצחוק ואריק מתחיל לבכות.
17:32 - אני צורחת על פרייה שככה לא מתנהגים לכלבים, תוך כדי שאני משחררת את האוזן האומללה של קטל ומנסה להרגיע את אריק.
17:35 - פרייה מתחילה לבכות שהיא לא התכוונה ורצה ללטף את קטל. אני מכניסה את אריק לעגלול.
17:37 - אני מחבקת את פרייה ומרגיעה אותה. פרייה שואלת: אמא למה זה מטצחיק טטמים לכלב קליפטס על האוזן? (פרייה לא יודעת להגיד ש). אני מנסה להסביר לה שזה בעצם לא מצחיק בכלל. אריק מתחיל לבכות.
17:40 - אני מדליקה טלווזיה סוף סוף. פרייה צורחת שהיא רוצה קלטת. נו, איזה קלטת את רוצה? תנחטצ'י! היא עונה לי. אללי. ההגדרה של פרייה לקלטת כוללת את 1000 הקלטות שברשותה, את הוי-או-די ובאופן כלל כל מה שלא משודר כרגע בערוץ הופ!. אני לא אנחש - תגידי לי. לא אמא, תנחטצ'י! קליפורד? אני שואלת בתקווה. לא! צועקת פרייה, נו טנחטצ'י! אני: הארי ודלי הדינוזאורים.; היא: לא אמא,אני אתן לך רמז: זה על כלב גדול ואדום. אני:קליפורד! היא: כן! אני: אבל היא: נו אמא תטסימי קליפורד.
17:45 - אני שמה קליפורד. אריק מתחיל לבכות. אני הולכת להרגיע אותו. בנתיים אני שואלת את פרייה אם היא רוצה טוסט. היא: איכטס! אני: אז מה את רוצה לאכול? (אריק מושך לי בשער), היא: עוגה. אני: עוגה זה לא אוכל. תנסי שוב. היא: טוטס. (אריק שוב מושך לי בשער) אני: עם גבנ"צ גבמ"ש פיטריות וקט'צופ? היא: לא איכטס! רק עם קצ'ופ. אני: רק עם קטש'ופ? היא: וגבנצ', גבמ"ט.
17:47 - אני הולכת למטבח. בדרך פרייה עוד מספיקה לצעוק: גם פיטריות!!
17:52 - הטוסט מוכן להכנס לטוסטר קווץ'. כאן מגיע החלק הקשה: בשביל לחבר את המכשיר האמור אני צריכה לנתק את המנורה (מקור האור היחידי שיש לי במטבח כרגע, כי הפלורסנט למעלה שרוף. לקיטני האמונה שבינכם: השקע היחידי הפנוי לי במטבח הוא על העוקם ואי אפשר לשים שם מפצל).
17:57 - אני מנסה להכין לאריק את הפירות שלו. שנים של מארבים והתגנבויות חרישיות לשטח האוייב הכינו אותי לרגע הזה. מסתבר שלהכין פירות מעוכים בחושך קשה יותר מלחדור בחסות האפלה למחנה אוייב. אני מאבדת שתי אצבעות (בנוסף לשבורה) ודופקת את הראש פעמיים. אריק בנתיים מתחיל לבכות.
18:06 - הטוסט מוכן, חזר האור ואני מתחילה לשים דברים על השולחן.
18:12 - פרייה יושבת מול הטוסט, אריק עלי לבוש בסינר, הויטמינים והקערה מונחים מולי ואני מוכנה להתחיל להאכיל.
18:13 - אני מבינה ששכחתי כפיות.
18:15 - הבאתי כפיות. ואני מתחילה להאכיל את אריק, הוא עושה כל מאמץ למרוח עלי כמה שיותר פירות מעוכים.
18:17 - פרייה מכריזה שהיא סיימה לאכול ומתחילה לנדנד בכיוון של שוקו.
18:18 - אני אומרת "רגע פרייה, תני לאריק לסיים לאכול"
18:20 - אריק יורק עלי ויטמינים.
18:22 - אני לוקחת את אריק לשטוף ידיים. בנתיים קטל גונבת את הסינר המלוכלך של אריק ורצה איתו ברחבי הבית.
18:24 - פרייה מזכירה לי שעדיין לא הכנתי לה שוקו.
18:30 - אני מצליחה לתפוס את קטל ולוקחת ממנה את הסינר.
18:35 - פרייה מקבלת שוקו. אריק מתחיל לבכות.
אני יכולה להמשיך, אבל באמת שאין לי כוח.
צחקת? יופי, זו היתה המטרה. כשעצוב לי אני אוהבת להצחיק. ומאוד עצוב לי כרגע. אולף, הלולון שלנו חולה מאוד. אנחנו לא יודעים אם ומתי הוא יחלים. הוא הפשוש שלנו, הענק הלבן טוב הלב. קשה לנו לראות אותו חלש ואומלל. אתם יכולים לראות כמה הוא חמוד בבלוג של קטל הכלבה שלי (לינק בצד). זהו, סופה של אתנחתא קומית. אריק התחיל לבכות...
| |
על הניסים ועל הסוכות
שלשום יצאו הבלוז ופרייה בדרך הגנה. הוא בעיניים טרוטות והיא נמרצת
בטרנינג ורדרד ובתסרוקת מוקפדת שסידר לה הבלוז: משהו בין צמה לקוקיות לשער
פזור. (מי אמר שסופר אבא צריך גם להיות ספר צמרת?). שם במרכז החצר התגלגלה
גופתה מרוסקת האיברים של סוכת התמיד שלנו (אודין יקום דמה). ליד גופת
הסוכה המבותרת נחו על האדמה משוסעים אך עדיין בועטים חלושות, חבלי הכביסה
שלנו. "אוי אבא" הזדעזעה הפרייה :" איפה נשב עכשיו בסוכה ונאכל ארוחת
ערב?" הבלוז נתן בפרייה מבט ספק משועשע ספק מתוסכל. וזה הזמן לפלאש בק
פרוע: עם פרוש סוכות עלינו תפסה פרייה את אביה הבלוז בחצי נלסון רגשי
והכריזה קבל עם ועדה שאם הוא לא יבנה לה סוכה היא לא תהייה חברה שלו יותר,
היא לא תדבר איתו יותר והוא יחשב לפי כל קנה מידה "אבא רע מאוד וגם רשע".
אז הבלוז בנה סוכה. מיותר להגיד שאחרי שהסוכה הועמדה, צוחצחה וקושטה היא
גם נשכחה ולא ישבנו בה לא לאכול ארוחת ערב ולא ללעוס חצי מסטיק.
"פריי,
את מודעת לכך שסוכות נגמר לו כבר לפני המון זמן נכון?" שאל הבלוז את
פרייה. "כן" אמרה פרייה. "ואת יודעת שעכשיו כבר כמעט חנוכה, נכון?" הוסיף
הבלוז. "כן" השיבה הנזק ואז בלי להתבלבל: "ואיפה נשב בסוכה בחנוכה עכשיו
אבא?" – "בחנוכה לא יושבים בסוכה. בחנוכה יורד גשם", ענה הבלוז בידענות,
"את יודעת מה אוכלים בחנוכה?" "כן!" צהלה פרייה, "לבבות!". "לא, בחנוכה
אוכלים לביבות". "למה?" הבלוז גירד בפדחתו. "אני לא בטוח". "אני חושבת שזה
כי הלביבות מסתובבות טוב", אמרה הפרייה אחרי מחשבה קצרה. "נשאל את אמא?"
מציע הבלוז. "כן, כן תשאל אותה איפה נאכל בסוכה". "לא על הלביבות". "כן
איפה נאכל לביבות בסוכה. כי תראה אבא, הסוכה עפה".
הטלפון מצלצל ואני עונה. הבלוז מהצד השני: "פרייה רוצה לדעת איפה נאכל בסוכה כי הסוכה עפה"
-אמרתי לך שצריך לפרק את הסוכה. חוץ מזה כבר חנוכה.
- נכון וזה מוביל אותי לשאלה הבאה: למה אוכלים לביבות בחנוכה?
- לזכר השמן הרותח ששימש את הרומאים להשפרצה על הצלובים.
-זה לא קשור לכד הקטן ולבית המקדש. אני זוכר משהו כזה במעורפל.
-יש איזו אגדה על כד קטן שהספיק לשמונה ימים בשביל להדליק נרות, אבל זה לא נראה לי הגיוני כל כך.
-למה?
-איזה
אל כפריזי יעשה נס שלם וסיפור רק בשביל שידליקו איזו מנורה? מילא זה היה
שמן שהשתמשו בו להדליק לפידים בשביל להבעיר לרומאים את האוהלים. זה קצת
יותר פרקטי.
- ואני חשבתי שחנוכה זה חג סימבולי: ניצחון האור על החושך וכל זה.
- או שחוגגים את המצאתה של מלחמת הגרילה.
- על ידי אכילת לביבות?
-לביבות? לא אוכלים לבבות בחנוכה? זה יותר סימבולי.
-סמבולי למה?
-קורבן אדם.
-אין ביהדות קורבן אדם.
-טוב אני נכנעת. תשאל בגן.
-אני אשאל. אה – וארור?
-כן?
-פרייה ואני תהינו אם אפשר בכל זאת להכין לבבות בחנוכה. אנחנו אוהבים לבבות.
- אין בעיה. נאכל לבבות סמבוליים.
"בסוכה!" צועקת פרייה מאחורה.
אני
רק רוצה לציין שלביבות ומאכלים מטוגנים אוכלים לזכר השמן שהספיק להאיר את
בית המקדש במשך שמונת הימים. וכן שנצחון האור על החושך זה דבר ראוי ביותר
לחגוג ולציין. חג אורים שמח!
הפוסט הוא בין הפוסטים הזוכים בתחרות סיפורים מצחיקים
| |
זה מה יש.
היום בבוקר כלו כל הקיצים.
הכנתי לפרייה ארוחת בוקר שיגרתית: פרוסת לחם מרוחה בגבינת שמנת עם זיתים ועבניות שרי בצד. הזאטוטה החוצפנית הישירה אלי מבט צונן ואמרה לי "לא את זה". ופתאום זה הכה בי כמו גרזן חלוד. הו אודין! איך נפלו גיבורים? מאות אנשים התחננו. נפלו על בירכיהם. ראיתי גברים בוכים כמו ילדות בנות שבע. אף פעם לא השתהתי. זה תמיד היה סוד כוחי. אני לא מחכה לשמוע אותם מדברים. זה חסר טעם. אני בכל מקרה אניף את חרבי. עבודה זו עבודה. והנה היא עומדת: רעמה בלונדינית פרועה, עיניים חומות רצופות ריסים מתריסים ומשחקת בי כמו דוברמן קלוקל בגור חתלתולים. הושפלתי ואני מושפלת כבר כמעט שלוש שנים.
לפני שלוש שנים היא (כפרות עליה) היתה חולה ואיבדה מהמשקל. מאז אני בהיסטריה על האוכל וככה כמעט בלי לשים לב נכנעתי. סובבתי. שוחקתי. לא עוד.
"זה מה יש" עניתי לה. "אבל אני לא רוצה את זה. תכיני לי משהו אחר", היא עונה. "אין משהו אחר" - אני משיבה - "זה מה יש. ואם לא תאכלי את הפרוסה שלך את תקבלי אותה גם בארוחת צהריים ואחר כך בארוחת ארבע ואפילו בארוחת ערב. נגמר. אמא לא אוכלת יותר לוקשים ואת אוכלת כל מה שאמא נותנת לך על הצלחת. קפיש?". היא רוטנת "אז אני לא אוכל יותר אף פעם ואת לא חמודה!" אני מושכת בכתפי והולכת לשתות קפה. אחרי חמש דקות אני קולטת אותה מזוית העין: נכנסת למטבח לוקחת את הקערה ומתגנבת לאכול בסלון. בתאבון לה.
ובנימה אופטימית זו: הללויה! נגמרו החגים הארורים! ויפי! הוריי! האזה! הגיע זמן לעלוץ ולצאת במחול! חוזרים לעבודה! האח הידד!
שלא תחשבו שלא היה כיף עם כולם בבית. היה. אבל גם היה רעש. כל כך הרבה רעש. פרייה ובלוז כל אחד בנפרד מייצרים רעש כמו 25 בעלות משק במפגש אדמניסטרטיבי. אל תנסו להבין את המשפט האחרון. זה הומור ויקינגי.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
vike_error