|
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
ביקור בעבר
;- היה כיף אני רוצה עוד פעם...
בערך חודש לפני יום ההולדת שלי אני נתקפת תמיד בצרבת נוסטלגית מרירה במיוחד. לא בגלל שפעם היה טוב ועכשיו לא. חלילה. עכשיו מצויין. זה בגלל שגם פעם היה מצויין ויש המון דברים שהייתי רוצה לעשות שוב. לא לשנות, אלא פשוט לצאת לחופשה קצרה בעבר ולעשות אותם שוב.
בראש ובראשונה הייתי רוצה לצאת שוב פעם לדייט הראשון עם הבלוז. זה היה יום קסום ומושלם באמצע יוני. הלכנו לגן החיות והכלוב של הנמר נורא הצחיק אותנו. (אם אתם במקרה נהגתם לחלוש על הצ'ט של וואלה אי שם בתחילת המילניום - אתם גם הייתם צוחקים ליד הכלוב של הנמר). סיפרתי לו סיפור על כוס קפה קר. אני לא זוכרת על מה זה היה - רק שזה היה מצחיק, אבל קבוצת תיירים עמדה מהצד וצילמה אותי מדברת. מה לא הייתי נותנת כדי לראות עכשיו את ההקלטה הזו...
אחר כך הייתי קופצת בדיוק שנה קדימה ליום השנה הראשון שלנו. הבלוז העיר אותי בבוקר עם דובי ענקי ואחר כך; הלכנו לספארי. הצענו נישואים אחת לשני בביתן הציפורים. היה חם ודביק וכל הזמן התנגן לי השיר של סיימון וגארפונקל בראש - feeling groovy.
הייתי מתחתנת איתו שוב. היתה לנו חתונה מקסימה וכייפית. וכמעט ואין תחרות לאושר שהרגשתי אז. כולם חשבו שאני שיכורה ולא שתתי כלום כמעט. למעשה ביקשתי כל הזמן מהמוזג שיתן לי משקאות בלי אלכוהול.
הייתי חוזרת אחורה בזמן לשנה אחרי החתונה - סתם בשביל לשחק עם ליז-פיז ואולף. לקנות להם צעצועים בעיר, להפריח להם בועות סבון - להשתולל עם ליז-פיז על המיטה הגדולה. ובערב לצאת לטיול משותף לפארק הקטן שהיה ליד הבית שלנו.
לראות עוד פעם את פרייה בפעם הראשונה, להרגיש שוב בפעם הראשונה איך זה להיות אמא - להתרגש שוב מהצעדים הראשונים, מהמילים הראשונות שלה.
אריק עדיין תינוק מבחינתי ואני מתרפקת על כל רגע איתו. אבל אני מניחה כי לא רחוק הרגע בו אתגעגע להחזיק בו ולערסל אותו.
הייתי רוצה למצוא שוב את קטל ולהביא אותה הביתה בפעם הראשונה.
לראות שוב את לילה; רצה בפעם הראשונה אחרי שהורדנו לה את הגבס.
אז נכון - ההווה הוא נהדר והעתיד מלא אפשרויות והרפתקאות שעוד לא חווינו, ויום אחד אני אתגעגע ליום הזה, לרגע הזה. אבל לא יהייה זה נחמד לצאת לטיול בעבר? רק לקצת?
| |
חסל סדר מלחמה
אם לצוטט את האדם הטובע: הגיעו מים. נשבר לנו וזו בלשון המעטה. לפני שבועיים וחצי שלפנו את פרייה מהגן. נמאס לנו לשבור את הראש מה מפריע לנו יותר, הניהול הלקוי, הגננות האדישות או הילדים האלימים. הפסקנו לחשוב על דרכים לשפר את המצב הקיים. פשוט הוצאנו אותה מהתופת והאומללות. אני נשארתי איתה שבועיים בבית ולפני כמה ימים היא התחילה גן חדש. זה לא רק שהיא מאושרת עד הגג - גם אנחנו זורחים מאושר. אנחנו מרגישים שקיבלנו את פרייה שלנו בחזרה.
זו רבותיי, השורה התחתונה. ואין לי אפילו צל צילו של שביב כוח לספר לכם על עוגמתה ותהפוכותיה של הנפש בדרך להחלטה הדרסטית הזו. רק אגיד לכם זאת: לא אופייני לי להכנע. כל חיי אני מתעקשת, נאבקת, מחפשת דרכים לשפר ולשכלל. אני תמיד בדעה שרק דרך מאבק אפשר ללמוד, לגדול ולהתפתח. זו מהותה של הפילוסופיה הויקינגית: תהילת האדם צומחת על החרב. אבל כמו אז כשהגענו לאמריקה וגילינו שהאינדיאנים גדולים עלינו: לפעמים מגיע זמן בו צריך להכנע. אל תטעו בי. לא התרככתי. אני פשוט לא מוכנה לנהל מאבקים עקובים ומרירים על גבה האומלל של הפעוטה שלי. יהייה לי עכשיו פחות זמן לחיסולים אמנם, אבל לא נורא. אני אשמור את עצמי רק לג'ובים כייפים במיוחד.
| |
ארוחת ערב
שלא תבינו לא נכון: אני אוהבת את הילדים שלי. אני אוהבת את הילדים שלי בבית. בילוי עם הילדים נחשב אצלי לבילוי איכותי וכיפי. אבל (ותמיד יש אבל) ישנם ימים בהם לא הייתי מתנגדת להתעופף לכמה שעות של חופש. רצוי במקום בו אפשר לדוג, מצויידת בחכה, ציידנית מלאה בבירות קרות ובלוז אחד בקילט. (ככה זה: כמו שפרייה אומרת חייבים).
אני אתן דוגמה.
ככה אמורה להראות אצלנו שעת ארוחת הערב של הדרדקים:
17:30 - גומרים לשחק ופרייה ואני אוספות בצוותא את הצעצועים. אריק לא בוכה. אני שואלת את פרייה מה היא רוצה לאכול. ברירת מחדל: טוסט עם גבנ"צ, גבמ"ש; (גבינת משולש), פיטריות וקטשופ. (זה מה שהיא בדרך כלל אוכלת).
17:35 - פרייה צופה בתוכנית טלווזיה כלשהי. אריק צופה בה מהעגלול ומשחק בצעצועיו. אני במטבח מתחילה בהכנת ארוחת ערב.
17:37 - הטוסט נמרח, מולא בגבנ"צ וגבמ"ש, פוטרט וקוטצ'פ והוכנס לטוסטר קווץ' אחר כבוד. אני מציצה לסלון, כולם רגועים, צופים ומשחקים בשקט.
17:40 - אני מרסקת בננה.
17:41 - אני מקלפת תפוח.
17:44 - אני מרסקת את התפוח על פומפיה ומערבבת עם הבננה.
17:46 - הפירות של הקוצ'קון מוכנים. אני שמה אותם על השולחן בסלון יחד עם הויטמינים שלו, סינר ושתי כפיות. בדרך למטבח אני מעבירה עליו ליטוף.
17:47 - מוציאה את הטוסט של הפרייה מהטוסטר וחותכת למשולשים.
17:50 - פרייה אוכלת את הטוסט שלה בהנאה בעוד אני מאכילה את אריק בפירות. את הויטמנים הוא כבר לקח. הוא מחזיק ביד כפית בשביל להרגיש בעיניינים.
18:05 - הילדים מסיימים לאכול. אני מניחה את אריק בעגלול, מפנה כלים ביחד עם פרייה ומכינה לה שוקו.
18:10 - פרייה רואה קלטת עם שוקו.
נגמרה סאגת ההאכלה.
זה מה שקורה לפעמים במציאות:
17:30 - אני מתחילה לאסוף צעצועים ומצייעה לפרייה לעזור לי. היא (בתגובה) מטפסת על המיטה ומתחילה לקפוץ ובמקביל מנסה לתפוס לקטל את האוזן עם קליפס.
17:31 - פרייה מצליחה לשים לקטל את הקליפס על האוזן. קטל צורחת ובורחת לסלון. פרייה מתפקעת מצחוק ואריק מתחיל לבכות.
17:32 - אני צורחת על פרייה שככה לא מתנהגים לכלבים, תוך כדי שאני משחררת את האוזן האומללה של קטל ומנסה להרגיע את אריק.
17:35 - פרייה מתחילה לבכות שהיא לא התכוונה ורצה ללטף את קטל. אני מכניסה את אריק לעגלול.
17:37 - אני מחבקת את פרייה ומרגיעה אותה. פרייה שואלת: אמא למה זה מטצחיק טטמים לכלב קליפטס על האוזן? (פרייה לא יודעת להגיד ש). אני מנסה להסביר לה שזה בעצם לא מצחיק בכלל. אריק מתחיל לבכות.
17:40 - אני מדליקה טלווזיה סוף סוף. פרייה צורחת שהיא רוצה קלטת. נו, איזה קלטת את רוצה? תנחטצ'י! היא עונה לי. אללי. ההגדרה של פרייה לקלטת כוללת את 1000 הקלטות שברשותה, את הוי-או-די ובאופן כלל כל מה שלא משודר כרגע בערוץ הופ!. אני לא אנחש - תגידי לי. לא אמא, תנחטצ'י! קליפורד? אני שואלת בתקווה. לא! צועקת פרייה, נו טנחטצ'י! אני: הארי ודלי הדינוזאורים.; היא: לא אמא,אני אתן לך רמז: זה על כלב גדול ואדום. אני:קליפורד! היא: כן! אני: אבל היא: נו אמא תטסימי קליפורד.
17:45 - אני שמה קליפורד. אריק מתחיל לבכות. אני הולכת להרגיע אותו. בנתיים אני שואלת את פרייה אם היא רוצה טוסט. היא: איכטס! אני: אז מה את רוצה לאכול? (אריק מושך לי בשער), היא: עוגה. אני: עוגה זה לא אוכל. תנסי שוב. היא: טוטס. (אריק שוב מושך לי בשער) אני: עם גבנ"צ גבמ"ש פיטריות וקט'צופ? היא: לא איכטס! רק עם קצ'ופ. אני: רק עם קטש'ופ? היא: וגבנצ', גבמ"ט.
17:47 - אני הולכת למטבח. בדרך פרייה עוד מספיקה לצעוק: גם פיטריות!!
17:52 - הטוסט מוכן להכנס לטוסטר קווץ'. כאן מגיע החלק הקשה: בשביל לחבר את המכשיר האמור אני צריכה לנתק את המנורה (מקור האור היחידי שיש לי במטבח כרגע, כי הפלורסנט למעלה שרוף. לקיטני האמונה שבינכם: השקע היחידי הפנוי לי במטבח הוא על העוקם ואי אפשר לשים שם מפצל).
17:57 - אני מנסה להכין לאריק את הפירות שלו. שנים של מארבים והתגנבויות חרישיות לשטח האוייב הכינו אותי לרגע הזה. מסתבר שלהכין פירות מעוכים בחושך קשה יותר מלחדור בחסות האפלה למחנה אוייב. אני מאבדת שתי אצבעות (בנוסף לשבורה) ודופקת את הראש פעמיים. אריק בנתיים מתחיל לבכות.
18:06 - הטוסט מוכן, חזר האור ואני מתחילה לשים דברים על השולחן.
18:12 - פרייה יושבת מול הטוסט, אריק עלי לבוש בסינר, הויטמינים והקערה מונחים מולי ואני מוכנה להתחיל להאכיל.
18:13 - אני מבינה ששכחתי כפיות.
18:15 - הבאתי כפיות. ואני מתחילה להאכיל את אריק, הוא עושה כל מאמץ למרוח עלי כמה שיותר פירות מעוכים.
18:17 - פרייה מכריזה שהיא סיימה לאכול ומתחילה לנדנד בכיוון של שוקו.
18:18 - אני אומרת "רגע פרייה, תני לאריק לסיים לאכול"
18:20 - אריק יורק עלי ויטמינים.
18:22 - אני לוקחת את אריק לשטוף ידיים. בנתיים קטל גונבת את הסינר המלוכלך של אריק ורצה איתו ברחבי הבית.
18:24 - פרייה מזכירה לי שעדיין לא הכנתי לה שוקו.
18:30 - אני מצליחה לתפוס את קטל ולוקחת ממנה את הסינר.
18:35 - פרייה מקבלת שוקו. אריק מתחיל לבכות.
אני יכולה להמשיך, אבל באמת שאין לי כוח.
צחקת? יופי, זו היתה המטרה. כשעצוב לי אני אוהבת להצחיק. ומאוד עצוב לי כרגע. אולף, הלולון שלנו חולה מאוד. אנחנו לא יודעים אם ומתי הוא יחלים. הוא הפשוש שלנו, הענק הלבן טוב הלב. קשה לנו לראות אותו חלש ואומלל. אתם יכולים לראות כמה הוא חמוד בבלוג של קטל הכלבה שלי (לינק בצד). זהו, סופה של אתנחתא קומית. אריק התחיל לבכות...
| |
וייק על הגובה
אחרי שקראתי את הפוסט של ok5 "קטונתי מלהושיע?", ; חשבתי שמן הראוי שאכתוב משהו על המצב ההפוך. אני בעוונותי מתנשאת לגובה מטר שמונים וארבע (בלי עקבים וקוקו גבוה) יכולה לספר לכם שמזג האוויר כאן למעלה הוא דווקא די סבבה. אמנם, היו שנים (בעיקר שנות התבגרותי המוקדמות) בהם הרגשתי כלולב צעיר ורענן שהונח בלי משים בארגז של אתרוגים. אבל בחלוף השנים, אולי מתוך הסתגלות והתבגרות ואולי כי אני מטבעי מנסה תמיד להפוך קש לזהב, גיליתי שרוב מה שחשדתי בו כחיסרון הוא למעשה יתרון.
לדוגמא: פעם בנות צחקו עלי שאני שונה, ארוכה מידי ושרוכית. היום הן סתם מסתכלות עלי במרמור וזועפות על כך שבעוד הן גידלו תחת שני וחמישה סנטרים, אני כוסית. (ועוד כוסית שמרשה לעצמה לאכול).
פעם כל הדודות היו מצקצקות בילשונן ואומרות: איך היא תמצא חתן עם הגובה הזה. ואמא שלי היתה מקפידה למצוא לי נעליים שטוחות שאם אצא לדייט חס וחלילה לא אעבור את בן זוגי.
מהר מאוד למדתי שלגובה בזוגיות אין שום משקל. הבלוז (בעלי שיחיה) נמוך ממני בחצי ראש; והוא תמיד מעודד אותי לנעול עקבים כשאנחנו יוצאים. הוא סיפר לי שפעם כשיצאנו לרקוד, טוב אני רקדתי, בלוזונים לא רוקדים. הם עומדים בצד, מעשנים ומסתכלים. בכל אופן, בשעה שאני רקדתי הוא עמד בצד וצפה בבחורים שהתקרבו עלי בשביל להתחיל איתי. ברגע שהם גילו פתאום שאני גבוהה מהם, או כמוהם, הם פתאום מאוד התעניינו בנעליים שלהם, בתאורה או בבקבוק הבירה שלהם, וביצעו נסיגה מהירה ונבוכה. כשאני חושבת על זה : בחורים שבוחרים להסתובב עם גבוהות מהן, בדרך כלל מצויידים בבטחון עצמי גבוה. תכונה שמאוד מושכת אותי.
אני מגיעה לכל המדפים (כבר מכיתה ו') ואין לי צורך בשרפרפים וסולמות.
אף אחד לא מסתיר לי בשום מקום והכי חשוב: אני תמיד יכולה להגיד לפרייה שאם מישהו אומר שאבא שלו יותר גדול מאבא שלה, שתגיד, כן אבל אמא שלי יותר גדולה גם מאמא שלך וגם מאבא שלך.
(אני לא צריכה למנות את היתרונות הספורטיביים נכון?)
יש רק חיסרון אחד מעצבן: נורא קשה לי למצוא נעליים. אני בדרך כלל מזמינה מחו"ל. מצד שני, אני יכולה להחליף נעליים עם הבלוז. נו, אז אולי גם זה לא חיסרון כל כך גדול...
| |
מחשבות כמעט רציניות על הסבה מקצועית
בדרך הביתה בעודה מקפצת ומפזזת סביבי וסביב עגלתו של אריק , הכריזה פרייה כפרתי שמחר אודיה מהגן תביא לה צעצוע מתנה. "לכבוד מה?" שאלתי. "לכבוד זה שהיא אמרה לי שאם אני ארביץ לאביגייל היא תתן לי מחר צעצוע ואני הרבצתי לאביגייל, אז מחר היא תביא לי צעצוע". עשיתי סיבוב פרסה עם העגלה, תפסתי את פרייה ביד וחזרתי כל עוד נפשי בי לגן להספיק ולתפוס את הגננת. דיווחתי לגננת נסערת על המקרה ובנוכחותה הסברתי לפרייה שלא מרביצים בכלל ובטח שלא מרביצים בתמורה לצעצועים. "אבל אודיה היא מהבוגרים" נימקה פרייה את מעשיה "ואמרו לנו לשמוע בקול הבוגרים". "פרייה " אמרתי בפתוס, "את כבר ילדה גדולה ואת יודעת שלהרביץ זה לא לעניין. בטח לא לחברה ובטח ובטח שלא כי חברה אחרת אמרה לך. וחוץ מיזה גם אם הגננת תגיד לך להרביץ למישהו את לא מרביצה. זה ברור?". פרייה שינתה נושא (זה מה שהיא בדרך כלל עושה כשאני מסבירה לה משהו שדורש הפנמה). אחרי שהגננת הבטיחה לי לטפל בנושא לעומק, חזרנו למכונית. בדרך הביתה צלצלתי לבלוז וסיפרתי לו שבתו החלה להרביץ לילדים אחרים בעבור תשלום. במקום להיות מזועזע הוא החל לצחוק. "למה אתה צוחק. זה רציני!" התעצבנתי. "נו באמת ארור" הוא אומר לי, "היא בסה"כ נהיית דומה לאמא שלה". ואז זה סוף סוף הכה בי. המטבע נפל, הפלורוסנט נדלק. הבת שלי היא בריונית להשכיר. ממש כמו אמא.
אז מה אני עושה עכשיו? פורשת? הסבה מקצועית? זה לא פשוט. אני אוהבת את העבודה שלי. ואני באמת משתדלת לעשות הפרדה בין הבית ל"משרד". אני אפילו כבר לא מביאה לפרייה גולגלות בשביל פינת היצירה שלה. אני יודעת שזו צביעות מצידי, אבל באמת שאני רוצה שהיא תבחר במקצוע אחר. נו היא לא יכולה להיות צווארון לבן כמו אבא שלה? טוב היא תמיד אומרת שהיא מעדיפה את הצבע האדום. חוץ מיזה מה אני כבר יכולה לעשות? לעבוד באיטליז?
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
vike_error