לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

רשימות חיסול


מיומנה של ויקינגית ממוסדת. מחשבות והגיגים מחייה של שכירת חרב המנהלת במקביל גם חיי משפחה ענפים.

Avatarכינוי:  vike_error

מין: נקבה

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

סוכריה שלא נגמרת - ראיון עם הזמרת קנדי קיין.


אנ אז לפני כמה שבועות פרסמתי את הפוסט הנ"ל. הפוסט אסף כמה צדקנים שמצאו לנכון להסביר לי שיש למגר את הזנות, ואת הפורנו מעל פני הארץ. למה צדקנים? או, אז הנה כמה מילים על צדקנות, אמפטיה וחוסר הקשר ביניהם.
כל אדם באשר הוא, באם בריא בנפשו מסוגל לחוש מידה מסוימת של אמפטיה. אמפטיה היא היכולת לחוש בכאבו של אחר. אם חטפתם אי פעם מכה ברגל, ואתם רואים מישהו אחר שמקבל מכה ברגל, אתם יודעים שכואב לו. בגלל שאתם יודעים שכואב לו, אתם מסוגלים להזדהות עם כאבו – זו אמפטיה. ככל שאדם קרוב אלינו יותר, כך תעמיק תחושת האמפטיה כלפיו. צדקנות מתחילה במקום בו אנחנו לא מסוגלים לחוש אמפטיה. אנחנו רואים אדם בכאבו ואומרים לעצמנו – אדם זה אינו משתייך למשפחת האנשים שלי. אבל חוש המוסר שלנו, חוש הכאב שלנו עדיין מאותת לנו שמשהו עם האדם לא בסדר. אז אנחנו מנסים לעזור לו, תוך כדי השמטת העובדה הפשוטה שהוא אדם. בדיוק כמונו. אנחנו מרחמים, אבל בלי אמפטיה. זו צדקנות.
למה חשוב לי להסביר את זה? כי זה מה שעומד במרכז דבריה של האישה המופלאה שאני עומדת להציג לפניכם. 




קנדי קיין נולדה בלוס אנג'לס וכבר בגיל חמש ידעה שקיבלה את מתת השירה. אבל היא גדלה בשכונת עוני בה מאבקי כנופיות ,סמים ועוני היו חלק בלתי נפרד מהנוף. קנדי נכנסה להריון בגיל העשרה. כדי לא לחיות על רווחה ולפרנס את עצמה ואת ילדה היא נכנסה לתעשיית הסקס ועשתה שם חיל. היא הצליחה לפרנס את משפחתה ולממן את ראשית דרכה כזמרת, מה שהפך ברבות הימים לעיסוקה העיקרי, מלבד היותה אם מסורה לשני בנים. בנוסף, היא פעילה בכל הקשור לזכויות נשים. 
זונות, אומרת קיין, הן בני אדם, כמוני וכמותכם. נכון שרבות נכנסות למקצוע מתוך כורח, התמכרות לסמים או ניצול, אבל ישנן גם הבוחרות במקצוע כדי לממן לעצמן לימודים גבוהים, או על מנת לפרנס משפחה ולהפסיק את התלות בקצבת סעד. ישנן גם כאלו הבוחרות במקצוע מתוך רצון אמיתי לעסוק לו ומתוך ההנאה שבנתינה למבוגר אחר. הזנות היא לא בכדי המקצוע העתיק בעולם. היא עונה על צורך בסיסי של האדם והיא לא הולכת להעלם. הגנת החוק נדרשת על מנת לשמור על בטחונן של נשים העוסקות בזנות ובתעשיית הסקס בכלל. הרי לא משנה מה הנסיבות שהביאו אישה זו או אחרת להיכנס לתעשיית הסקס, מדובר בבני אדם שהחוק צריך להגן עליהם. דווקא במקומות בהם הזנות אינה מקצוע חוקי, רבים מקרי הניצול. 
זה נכון בהחלט שזנות מזוהה פעמים רבות עם אלימות וסמים. כניסה לרכב זר ומציאת מקום לקיום יחסים עלולה להיות קטלנית. חקיקה מתאימה, תאפשר לזונות לעבוד מתוך בתים בטוחים, להיות מוגנות ולמנוע מקרים של אלימות. 
עוד אומרת קנדי, שלמרות שהדעה הרווחת היא שהזנות גורמת לפירוק משפחות, המציאות שונה. ראשית זוגות אחראיים לשלמות חיי הנישואים שלהם. זונות רבות מקיימות חיי משפחה בריאים ואוהבים. 
קנדי אומרת, שתעשיית הסקס היא ברוטלית, אבל לא יותר מסוכנת מתעשיית המוזיקה. היא מציינת כי העיסוק בסקס יצר עבורה את ההזדמנות לעסוק במוזיקה. זה היה הכרטיס שלה ליציאה מהגטו. זה לא לכולם, היא מוסיפה, אבל למי שזה מתאים, זה יכול להיות קרש קפיצה טוב. 
לקנדי יש קול גדול ומתוק. היא שרה עם חיוך על הפנים ועושה הרבה בלוז טוב וגדול מידות. פעם, היא נהגה לנגן עם הציצים במהלך המופעים, אבל היא הפסיקה כדי שזה לא יהפוך לגימיק. ברם,היא לא הפסיקה להטיף לקהלה, לחגוג את הגוף, לקבל אנשים כמו שהם ולאהוב כמה שיותר. 
קנדי קיין, נמצאת כרגע בסיבוב הופעות לקידום אלבומה superhero. האלבום מדבר על פוזיטיביות, על אופטימיות ועל מאבק גדול. ואם עדיין לא יצא לכם לשמוע – לכו על זה -הכול עטוף בבלוז משובח באחריות.
קנדי, שמתארת את ימיה בתעשיית הסקס כקשים ומאתגרים, לא שוכחת להוסיף שהם היו חוויה מעצימה. בנו את בטחונה העצמי וגם סידרו אותה כלכלית. היה לה גב מוצק בבית, ילד לחזור אליו והרבה חברים תומכים. "האמנתי", כך אומרת קיין, "שאם אני יכולה להופיע על שער מגזין juggs אני יכולה להופיע גם על שער מגזין people, זה אולי נשמע לכם נאיבי, אבל זה התגשם, אני לא חושבת שהיתי זוכה לכזו הזדמנות אלמלא, עברתי קודם בתעשיית הסקס".
למה בלוז? קנדי מספרת שכששרה קנטרי הסבירו לה שעם עבר כשלה ומידות כשלה, אין לה הרבה סיכוי, לכן היא פנתה לבלוז. בבלוז, היא אומרת, מקבלים אנשים כמו שהם. שם לא היתה בעיה עם העבר שלה והיות והבלוז מתרפק בשימחה על נשים גדולות, היא בהחלט מצאה את מקומה, כמו שאתם יכולים לראות, ולשמוע בקטע הבא: http://blip.tv/file/2461195
עוד קטע, בו קנדי שרה וגם קצת מדברת:
ועוד אחד מהאלבום superhero
החדשות הטובות הן שהיא מתכוונת להגיע לסיבוב קצר של הופעות גם בארצנו. אז, אם אתם מחובבי הבלוז, אתם יכולים לעקוב באתר הבלוז ולראות מתי...
אני רוצה להודות, מקרב לב לקנדי קיין שנתנה מזמנה וענתה על שאלותיי. על ההזדמנות להכיר אדם מעורר השראה ושובה לב. תודה גם לבלוז שחיבר ביננו (תרתי משמע). 

נכתב על ידי vike_error , 17/10/2010 11:00   בקטגוריות בלוז, פמניזם, סקס פוזטיב, תעשית הסקס, זנות  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של vike_error ב-18/10/2010 09:30
 



ביקור בעבר


;- היה כיף אני רוצה עוד פעם...

בערך חודש לפני יום ההולדת שלי אני נתקפת תמיד בצרבת נוסטלגית מרירה במיוחד. לא בגלל שפעם היה טוב ועכשיו לא. חלילה. עכשיו מצויין. זה בגלל שגם פעם היה מצויין ויש המון דברים שהייתי רוצה לעשות שוב. לא לשנות, אלא פשוט לצאת לחופשה קצרה בעבר ולעשות אותם שוב.
בראש ובראשונה הייתי רוצה לצאת שוב פעם לדייט הראשון עם הבלוז. זה היה יום קסום ומושלם באמצע יוני. הלכנו לגן החיות והכלוב של הנמר נורא הצחיק אותנו. (אם אתם במקרה נהגתם לחלוש על הצ'ט של וואלה אי שם בתחילת המילניום - אתם גם הייתם צוחקים ליד הכלוב של הנמר). סיפרתי לו סיפור על כוס קפה קר. אני לא זוכרת על מה זה היה - רק שזה היה מצחיק, אבל קבוצת תיירים עמדה מהצד וצילמה אותי מדברת. מה לא הייתי נותנת כדי לראות עכשיו את ההקלטה הזו...

אחר כך הייתי קופצת בדיוק שנה קדימה ליום השנה הראשון שלנו. הבלוז העיר אותי בבוקר עם דובי ענקי ואחר כך; הלכנו לספארי. הצענו נישואים אחת לשני בביתן הציפורים. היה חם ודביק וכל הזמן התנגן לי השיר של סיימון וגארפונקל בראש - feeling groovy.

הייתי מתחתנת איתו שוב. היתה לנו חתונה מקסימה וכייפית. וכמעט ואין תחרות לאושר שהרגשתי אז. כולם חשבו שאני שיכורה ולא שתתי כלום כמעט. למעשה ביקשתי כל הזמן מהמוזג שיתן לי משקאות בלי אלכוהול.

הייתי חוזרת אחורה בזמן לשנה אחרי החתונה - סתם בשביל לשחק עם ליז-פיז ואולף. לקנות להם צעצועים בעיר, להפריח להם בועות סבון - להשתולל עם ליז-פיז על המיטה הגדולה. ובערב לצאת לטיול משותף לפארק הקטן שהיה ליד הבית שלנו.

לראות עוד פעם את פרייה בפעם הראשונה, להרגיש שוב בפעם הראשונה איך זה להיות אמא - להתרגש שוב מהצעדים הראשונים, מהמילים הראשונות שלה.
אריק עדיין תינוק מבחינתי ואני מתרפקת על כל רגע איתו. אבל אני מניחה כי לא רחוק הרגע בו אתגעגע להחזיק בו ולערסל אותו.

הייתי רוצה למצוא שוב את קטל ולהביא אותה הביתה בפעם הראשונה.

לראות שוב את לילה; רצה בפעם הראשונה אחרי שהורדנו לה את הגבס.

אז נכון - ההווה הוא נהדר והעתיד מלא אפשרויות והרפתקאות שעוד לא חווינו, ויום אחד אני אתגעגע ליום הזה, לרגע הזה. אבל לא יהייה זה נחמד לצאת לטיול בעבר? רק לקצת?
נכתב על ידי vike_error , 9/6/2009 14:47   בקטגוריות אישי, בלוז, נוסטלגיה, משפחה  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של vike_error ב-9/6/2009 22:09
 



הקלות הבילתי נסבלת של המובן מאליו.


דוגלס אדמס כבר כתב מוניומנט שלם לתכונה האנושית המעצבנת לציין את המובן מאליו: אם זה לציין בקול נכאים שאתה עומד למות כשספינה של ווגונים תוקפת אותך, או ההוראות חסרות הטעם על קופסת הקיסמים שלך. ברגע שאתה מפנים עד כמה מגוחך הדבר, פתאום טקסטים שאנשים אחרים לוקחים ברצינות תהומית נראים לך לא רק מצחיקים אלא גם נלעגים.
קחו לדוגמא את עידן מהשרדות. אני לא יודעת אם שמתם לב, אבל בערך כל משפט שלו מורכב ממשוואת X=X. משהו בסגנון, "וואלה לא הצלחתי להחזיק מעמד ופתאום הבנתי שאני לא מחזיק מעמד".השיא אולי היה כשהוא נתן הקדמה ארוכה כאורך הגלות לשיר שהוא כתב והנה זה פלא - מילות השיר היו זהות לחלוטין לפרולוג הארוך והמייגע. פקינג לא יכולת לחסוך לנו את הכפילות?
אולי זה נובע מהיותנו שייכים לדת הכדורגל הגדולה בה הנוהג אחרי כל משחק לשאול שחקנים חסרי אוויר שאלות חסרות אוויר כגון : מה קרה שם? ולקבל תשובות חסרות טעם כמו: היו לנו הרבה הזדמנויות ולא ניצלנו אותן. דהה. ראינו עכשיו את המשחק. הלו...
נראה לי שאחת מתופעות הלוואי של האינסטינקט האנושי המופרך הזה היא שהמובן מאליו חודר וגולש גם לתחומי חיים אחרים. הנה, פעם לדוגמה, מישהו כתב לי בפתוס מתלהם, כאילו שגילה דרך חדשה ומשוכללת לעלוב בי, שדעתי היא ייחודית מאוד ואינה מייצגת את דעתם של רבים. אני ראיתי זאת כמחמאה. אני אכן עוף נדיר. אני מסרבת להיות שם באמצע - לא מתאים לציין את המובן מאליו ולא מתאים לי להיות המובן מאליו. שנאמר: לחץ חברתי כבר לא עושה עלי רושם חבוב. חוץ מזה שלאספסוף יש בדרך כלל מניעים מאוד מפוקפקים לשעוט קדימה.
בשביל מה כל הפוסט הזה? כי בא לי על הבוקר להחמיא לאיש הכי לא מובן מאליו. זה שמנגן בלוז קקטוסים, מטיס מטוסי רפאים, מדבר עם חיות ומפתיע אותי כל יום מחדש. קום תחייך ולך לעשות קסמים.

וכי זה נורא מצחיק את הבלוז: אמן הכפילויות המיותרות.
נכתב על ידי vike_error , 1/6/2009 08:29   בקטגוריות בלוז, זיוני שכל, כדורגל, מטומטמים  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של vike_error ב-2/6/2009 08:17
 



ההפך מהארוויזיון.


רגע.
אני עדיין קצת בהלם מהנושא החם.
שנייה...
לא רגע, אני עדיין מעכלת את זה .
או קיי. חזרתי. ואני חייבת לכתוב משהו על מוזיקה לא אריווזיונית.
קודם כל אני רוצה להודות לעצמי על שצ'יפרתי את כולנו בתמונות של בטיסטוטה. כוכבוד.
ועכשיו למשהו אחר לגמרי: אתמול ישבנו וצפינו בפסטיבל בלוז שנערך בגרמניה ב1963.
עכשיו אני קטונתי מלכתוב על הבלוז. הבלוז עושה את זה הרבה יותר טוב ממני ואני לא מתכוונת בכלל להתחיל ולטפס על העץ הזה.
אני רק אספר לכם שבמהלך התוכנית המדהימה, לא יכולתי שלא לחשוב שקצת פחות מעשרים שנה לפני שהקליטו אותה, הבלוז היה אסור בגרמניה.
איזה כיף זה שהבלוז הוא זה ששרד.
זהו רק ככה בקטנה.
והנה הקטע שהכי אהבתי:
ג'וני לי הוקר. ילדון עדיין. עושה טוב.


נכתב על ידי vike_error , 16/5/2009 17:11   בקטגוריות בלוז, מוזיקה, ארויזיון  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של הפקידה בכניסה לגן עדן ב-27/5/2009 16:43
 



אין זמן להרוג.


נמאס לי לנגן כינור שני. (ברור שזו מטפורה. אני הרי לא אצליח לנגן על כלי נגינה גם אם חיי יהיו תלויים בכך. למעשה אני מוזיקלית כמו צנונית).
וכן ככה זה שיש שני ילדים קטנטנים בבית, ועוד האחד תלוי בחדווה אליי דד והשנייה נולדה עם גן תזזיות ובלוטות מרץ מפרישות קפאין. לפחות זה הרושם שמתקבל כשמסתכלים עליה.
בתמונות היא תמיד מטושטשת. וכן הבלוז הזה, למרות חזותו המרופטת, הניקוטין והגומה הוא איש קריירה רציני. וכן זו הייתה גם ההחלטה שלי להיות אמא במשרה מלאה, ומחסלת בזעיר אנפין.
אבל די חאלס. אני לא יכולה להיות רק אמא. אני משתגעת. אי אפשר לקחת אישה משכילה (בוגרת המכללה הגבוהה למנהיגים דגולים ובעלת תואר שני בשיטות הריגה) ולסגור אותה בבית.
כמה אני יכולה לשחק בבובות, טושים ומדבקות. באודין, אני יוצאת מדעתי. נכון זה זמני. אבל כמה זמן הזמני הזה ימשך? מצ'עמם לי. אני לא יודעת אם כולם שקלו את העניינים לעומק:
האם זה באמת נבון לתת לרוצחת שכירה להצ'טעמם? האם?
הקטע הזה היה יותר ארוך במקור. אבל נמחק לי ויכולות השיחזור שלי לוקות. מה עוד שכל היום צרחו עליי, מרחו עליי, ינקו אותי, טיפסו עליי, הציקו לי והתלוננו בפני. חאלס. אני הולכת למצוא מישהו שיפנק אותי. עכשיו.
אחרת אוי ואבוי לו.
נכתב על ידי vike_error , 9/4/2009 22:14   בקטגוריות בלוז, ילדים, משפחה, ויקינגים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
17,186
הבלוג משוייך לקטגוריות: משפחתי וחיות אחרות , מדע בדיוני ופנטזיה , הורים צעירים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לvike_error אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על vike_error ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)