|
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
הקשבה.
אחד הדברים העיקריים שאמהות עושות זה להקשיב. זה מתחיל בקטן: פעימות לב זערוריות נמצאות אי שם מתחת לשיריון הבשר. בהתחלה כל מה שאת שומעת זה את פעימות ליבך המפחד. הוא דופק בעוז כשהאחות מניחה את הג'ל הקר על הבטן העגולה, הוא דופק בעוז כשהיא מניחה את המקשבות, והוא הולם ורועם עד שמתוכך בוקעת עוד סידרת פעימות. מהירה, חלושה ונמרצת. אחר כך מקשיבים לתנועות. כל הגוף בולש אחר התזוזות העדינות הללו. רק שיזוז. רק שיחייה.ואז אחרי ששומעים את הבכי הראשון מתחילים להקשיב לנשימות. כל הזמן מקשיבים לנשימות. ביום. בלילה. הנשימות הופכות לחלק ממקצב הנשמה. לחלק ממקצב הגוף. בהתחלה את מוצאת את עצמך קמה באמצע הלילה ועומדת ליד העריסה רק כדי לשמוע יותר טוב. רק כדי להיות בטוחה שהכל סדיר. שהיקר לך מכל שומר על קצב אחיד וקבוע.
את מקשיבה לכל חריגה מהקצב האחיד. כל נהימה חלושה, כל בכי קל, כל מלמול יקפיץ אותך ויריץ אותך. לא רק כשהם בני חודשיים אלא גם אחר כך כשהם גדלים. את מקשיבה להם כשהם ישנים, כשהם ערים, כשהם חוזרים זעופים או אומללים אחרי יום קשה בגן, או אפופי אושר אחרי יום של אושר מרוחים בשוקולד וחול דק וצהוב ממלא את כיסיהם. את מקשיבה להם כשהם מתחילים ללהג, ואחר כך למלמל ואחר כך להגיד אימרי חוכמה קטנים. את גם כותבת כל משפט חוכמה בפנקס קטן כדי לא לשכוח את מה ששמעת. את מקשיבה כשהם חולים. לפעמים את פוחדת להירדם שמה אולי מתוך שינה לא תשמעי אותם, אבל כל חריגה ולו קלה תקפיץ אותך ותגיע אותך כי גם כשאת ישנה את לא מפסיקה להקשיב.
לפעמים בערב כשהטלוויזיה דולקת והבלוז מנגן אני מצטעקת פתאום: "אני לא שומעת אותם". והבלוז מחייך ואומר. זה בסדר אני שומע אותם. הרי גם הוא מקשיב.
| |
אין זמן להרוג.
נמאס לי לנגן כינור שני. (ברור שזו מטפורה. אני הרי לא אצליח לנגן על כלי נגינה גם אם חיי יהיו תלויים בכך. למעשה אני מוזיקלית כמו צנונית).
וכן ככה זה שיש שני ילדים קטנטנים בבית, ועוד האחד תלוי בחדווה אליי דד והשנייה נולדה עם גן תזזיות ובלוטות מרץ מפרישות קפאין. לפחות זה הרושם שמתקבל כשמסתכלים עליה.
בתמונות היא תמיד מטושטשת. וכן הבלוז הזה, למרות חזותו המרופטת, הניקוטין והגומה הוא איש קריירה רציני. וכן זו הייתה גם ההחלטה שלי להיות אמא במשרה מלאה, ומחסלת בזעיר אנפין.
אבל די חאלס. אני לא יכולה להיות רק אמא. אני משתגעת. אי אפשר לקחת אישה משכילה (בוגרת המכללה הגבוהה למנהיגים דגולים ובעלת תואר שני בשיטות הריגה) ולסגור אותה בבית.
כמה אני יכולה לשחק בבובות, טושים ומדבקות. באודין, אני יוצאת מדעתי. נכון זה זמני. אבל כמה זמן הזמני הזה ימשך? מצ'עמם לי. אני לא יודעת אם כולם שקלו את העניינים לעומק:
האם זה באמת נבון לתת לרוצחת שכירה להצ'טעמם? האם?
הקטע הזה היה יותר ארוך במקור. אבל נמחק לי ויכולות השיחזור שלי לוקות. מה עוד שכל היום צרחו עליי, מרחו עליי, ינקו אותי, טיפסו עליי, הציקו לי והתלוננו בפני. חאלס. אני הולכת למצוא מישהו שיפנק אותי. עכשיו.
אחרת אוי ואבוי לו.
| |
ארוחת ערב
שלא תבינו לא נכון: אני אוהבת את הילדים שלי. אני אוהבת את הילדים שלי בבית. בילוי עם הילדים נחשב אצלי לבילוי איכותי וכיפי. אבל (ותמיד יש אבל) ישנם ימים בהם לא הייתי מתנגדת להתעופף לכמה שעות של חופש. רצוי במקום בו אפשר לדוג, מצויידת בחכה, ציידנית מלאה בבירות קרות ובלוז אחד בקילט. (ככה זה: כמו שפרייה אומרת חייבים).
אני אתן דוגמה.
ככה אמורה להראות אצלנו שעת ארוחת הערב של הדרדקים:
17:30 - גומרים לשחק ופרייה ואני אוספות בצוותא את הצעצועים. אריק לא בוכה. אני שואלת את פרייה מה היא רוצה לאכול. ברירת מחדל: טוסט עם גבנ"צ, גבמ"ש; (גבינת משולש), פיטריות וקטשופ. (זה מה שהיא בדרך כלל אוכלת).
17:35 - פרייה צופה בתוכנית טלווזיה כלשהי. אריק צופה בה מהעגלול ומשחק בצעצועיו. אני במטבח מתחילה בהכנת ארוחת ערב.
17:37 - הטוסט נמרח, מולא בגבנ"צ וגבמ"ש, פוטרט וקוטצ'פ והוכנס לטוסטר קווץ' אחר כבוד. אני מציצה לסלון, כולם רגועים, צופים ומשחקים בשקט.
17:40 - אני מרסקת בננה.
17:41 - אני מקלפת תפוח.
17:44 - אני מרסקת את התפוח על פומפיה ומערבבת עם הבננה.
17:46 - הפירות של הקוצ'קון מוכנים. אני שמה אותם על השולחן בסלון יחד עם הויטמינים שלו, סינר ושתי כפיות. בדרך למטבח אני מעבירה עליו ליטוף.
17:47 - מוציאה את הטוסט של הפרייה מהטוסטר וחותכת למשולשים.
17:50 - פרייה אוכלת את הטוסט שלה בהנאה בעוד אני מאכילה את אריק בפירות. את הויטמנים הוא כבר לקח. הוא מחזיק ביד כפית בשביל להרגיש בעיניינים.
18:05 - הילדים מסיימים לאכול. אני מניחה את אריק בעגלול, מפנה כלים ביחד עם פרייה ומכינה לה שוקו.
18:10 - פרייה רואה קלטת עם שוקו.
נגמרה סאגת ההאכלה.
זה מה שקורה לפעמים במציאות:
17:30 - אני מתחילה לאסוף צעצועים ומצייעה לפרייה לעזור לי. היא (בתגובה) מטפסת על המיטה ומתחילה לקפוץ ובמקביל מנסה לתפוס לקטל את האוזן עם קליפס.
17:31 - פרייה מצליחה לשים לקטל את הקליפס על האוזן. קטל צורחת ובורחת לסלון. פרייה מתפקעת מצחוק ואריק מתחיל לבכות.
17:32 - אני צורחת על פרייה שככה לא מתנהגים לכלבים, תוך כדי שאני משחררת את האוזן האומללה של קטל ומנסה להרגיע את אריק.
17:35 - פרייה מתחילה לבכות שהיא לא התכוונה ורצה ללטף את קטל. אני מכניסה את אריק לעגלול.
17:37 - אני מחבקת את פרייה ומרגיעה אותה. פרייה שואלת: אמא למה זה מטצחיק טטמים לכלב קליפטס על האוזן? (פרייה לא יודעת להגיד ש). אני מנסה להסביר לה שזה בעצם לא מצחיק בכלל. אריק מתחיל לבכות.
17:40 - אני מדליקה טלווזיה סוף סוף. פרייה צורחת שהיא רוצה קלטת. נו, איזה קלטת את רוצה? תנחטצ'י! היא עונה לי. אללי. ההגדרה של פרייה לקלטת כוללת את 1000 הקלטות שברשותה, את הוי-או-די ובאופן כלל כל מה שלא משודר כרגע בערוץ הופ!. אני לא אנחש - תגידי לי. לא אמא, תנחטצ'י! קליפורד? אני שואלת בתקווה. לא! צועקת פרייה, נו טנחטצ'י! אני: הארי ודלי הדינוזאורים.; היא: לא אמא,אני אתן לך רמז: זה על כלב גדול ואדום. אני:קליפורד! היא: כן! אני: אבל היא: נו אמא תטסימי קליפורד.
17:45 - אני שמה קליפורד. אריק מתחיל לבכות. אני הולכת להרגיע אותו. בנתיים אני שואלת את פרייה אם היא רוצה טוסט. היא: איכטס! אני: אז מה את רוצה לאכול? (אריק מושך לי בשער), היא: עוגה. אני: עוגה זה לא אוכל. תנסי שוב. היא: טוטס. (אריק שוב מושך לי בשער) אני: עם גבנ"צ גבמ"ש פיטריות וקט'צופ? היא: לא איכטס! רק עם קצ'ופ. אני: רק עם קטש'ופ? היא: וגבנצ', גבמ"ט.
17:47 - אני הולכת למטבח. בדרך פרייה עוד מספיקה לצעוק: גם פיטריות!!
17:52 - הטוסט מוכן להכנס לטוסטר קווץ'. כאן מגיע החלק הקשה: בשביל לחבר את המכשיר האמור אני צריכה לנתק את המנורה (מקור האור היחידי שיש לי במטבח כרגע, כי הפלורסנט למעלה שרוף. לקיטני האמונה שבינכם: השקע היחידי הפנוי לי במטבח הוא על העוקם ואי אפשר לשים שם מפצל).
17:57 - אני מנסה להכין לאריק את הפירות שלו. שנים של מארבים והתגנבויות חרישיות לשטח האוייב הכינו אותי לרגע הזה. מסתבר שלהכין פירות מעוכים בחושך קשה יותר מלחדור בחסות האפלה למחנה אוייב. אני מאבדת שתי אצבעות (בנוסף לשבורה) ודופקת את הראש פעמיים. אריק בנתיים מתחיל לבכות.
18:06 - הטוסט מוכן, חזר האור ואני מתחילה לשים דברים על השולחן.
18:12 - פרייה יושבת מול הטוסט, אריק עלי לבוש בסינר, הויטמינים והקערה מונחים מולי ואני מוכנה להתחיל להאכיל.
18:13 - אני מבינה ששכחתי כפיות.
18:15 - הבאתי כפיות. ואני מתחילה להאכיל את אריק, הוא עושה כל מאמץ למרוח עלי כמה שיותר פירות מעוכים.
18:17 - פרייה מכריזה שהיא סיימה לאכול ומתחילה לנדנד בכיוון של שוקו.
18:18 - אני אומרת "רגע פרייה, תני לאריק לסיים לאכול"
18:20 - אריק יורק עלי ויטמינים.
18:22 - אני לוקחת את אריק לשטוף ידיים. בנתיים קטל גונבת את הסינר המלוכלך של אריק ורצה איתו ברחבי הבית.
18:24 - פרייה מזכירה לי שעדיין לא הכנתי לה שוקו.
18:30 - אני מצליחה לתפוס את קטל ולוקחת ממנה את הסינר.
18:35 - פרייה מקבלת שוקו. אריק מתחיל לבכות.
אני יכולה להמשיך, אבל באמת שאין לי כוח.
צחקת? יופי, זו היתה המטרה. כשעצוב לי אני אוהבת להצחיק. ומאוד עצוב לי כרגע. אולף, הלולון שלנו חולה מאוד. אנחנו לא יודעים אם ומתי הוא יחלים. הוא הפשוש שלנו, הענק הלבן טוב הלב. קשה לנו לראות אותו חלש ואומלל. אתם יכולים לראות כמה הוא חמוד בבלוג של קטל הכלבה שלי (לינק בצד). זהו, סופה של אתנחתא קומית. אריק התחיל לבכות...
| |
מחשבות כמעט רציניות על הסבה מקצועית
בדרך הביתה בעודה מקפצת ומפזזת סביבי וסביב עגלתו של אריק , הכריזה פרייה כפרתי שמחר אודיה מהגן תביא לה צעצוע מתנה. "לכבוד מה?" שאלתי. "לכבוד זה שהיא אמרה לי שאם אני ארביץ לאביגייל היא תתן לי מחר צעצוע ואני הרבצתי לאביגייל, אז מחר היא תביא לי צעצוע". עשיתי סיבוב פרסה עם העגלה, תפסתי את פרייה ביד וחזרתי כל עוד נפשי בי לגן להספיק ולתפוס את הגננת. דיווחתי לגננת נסערת על המקרה ובנוכחותה הסברתי לפרייה שלא מרביצים בכלל ובטח שלא מרביצים בתמורה לצעצועים. "אבל אודיה היא מהבוגרים" נימקה פרייה את מעשיה "ואמרו לנו לשמוע בקול הבוגרים". "פרייה " אמרתי בפתוס, "את כבר ילדה גדולה ואת יודעת שלהרביץ זה לא לעניין. בטח לא לחברה ובטח ובטח שלא כי חברה אחרת אמרה לך. וחוץ מיזה גם אם הגננת תגיד לך להרביץ למישהו את לא מרביצה. זה ברור?". פרייה שינתה נושא (זה מה שהיא בדרך כלל עושה כשאני מסבירה לה משהו שדורש הפנמה). אחרי שהגננת הבטיחה לי לטפל בנושא לעומק, חזרנו למכונית. בדרך הביתה צלצלתי לבלוז וסיפרתי לו שבתו החלה להרביץ לילדים אחרים בעבור תשלום. במקום להיות מזועזע הוא החל לצחוק. "למה אתה צוחק. זה רציני!" התעצבנתי. "נו באמת ארור" הוא אומר לי, "היא בסה"כ נהיית דומה לאמא שלה". ואז זה סוף סוף הכה בי. המטבע נפל, הפלורוסנט נדלק. הבת שלי היא בריונית להשכיר. ממש כמו אמא.
אז מה אני עושה עכשיו? פורשת? הסבה מקצועית? זה לא פשוט. אני אוהבת את העבודה שלי. ואני באמת משתדלת לעשות הפרדה בין הבית ל"משרד". אני אפילו כבר לא מביאה לפרייה גולגלות בשביל פינת היצירה שלה. אני יודעת שזו צביעות מצידי, אבל באמת שאני רוצה שהיא תבחר במקצוע אחר. נו היא לא יכולה להיות צווארון לבן כמו אבא שלה? טוב היא תמיד אומרת שהיא מעדיפה את הצבע האדום. חוץ מיזה מה אני כבר יכולה לעשות? לעבוד באיטליז?
| |
כמו אבא
אז לפני כמה ימים הרימה אלי ביתי את עיניי הדבש רצופות הריסים שלה ואמרה בנימה פסקנית ובמתק שפתיים: אני רוצה להיות בן.
"זה דווקא מאוד נחמד להיות בת", מיהרתי לעניין אותה באפשרי: "בנות יכולות לעשות דברים שבנים לא יכולים לעשות, כמו ללדת ילדים למשל".
"גם הם צריכים לעמוד כשהם עושים פיפי", אמרה פרייה בכובד ראש. "נכון" אישרתי, גם זה. "אז אולי כדאי לך להישאר בת בכל זאת?".
"לא!" פסקה הזאטוטה, "אני רוצה להיות בן". "מה, את לא רוצה להיות כמוני כשתהיי גדולה? הרי אני נהדרת". אמרתי. "אבא נהדר" היא ענתה, "אני רוצה להיות כמוהו כשאגדל". ענתה הפירחחית. כאן נאלצתי להסכים איתה. אבא שלה באמת נהדר. "את יודעת, מתוקה? אם אני הייתי בן לא הייתי יכולה להתחתן עם אבא. נכון שמזל שאני בת? לא כדאי לך גם להיות בת?".
"לא אמא, כי את כבר התחתנת עם אבא". בשלב הזה הרמתי ידיים והנחתי לנושא. אין לי על מה להתלונן. אני הייתי תום בוי כל ימי ילדותי. אני עדיין קצת תום בוי.
ובכל זאת אתמול בדרך למסיבת החנוכה שלה, היא שאלה אם אני יכולה לשים לה קצת ליפ-גלוס עם נצנצים.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
vike_error