פעם היה ויכוח בין שתי דרכים: ימין ושמאל. הימין טען שיהודה שומרון ועזה הם אדמת מולדת שצריך ליישב, ואילו השמאל טען שצריך לוותר עליהם למען השלום. מובן מאיליו שלכל אחד משני הצדדים יש אינספור גוונים, אבל זה בגדול הויכוח. המחלוקת בין "ימין" ל"שמאל" הפכה מויכוח פרקטי של "מה לעשות עם השטחים", לקרע אידיאולוגי: מה חשוב יותר, מה קדוש יותר – המולדת או השלום? הלאומיות או ההומאניות? השורשים או הערכים האוניברסאליים? וכך נוצרה מין מוסכמה כזאת שמחלקת את עם ישראל לשניים: מי ש"לאומי" ו"פטריוט" אוטומטית חייב לתמוך בכיבוש, במחסומים, בהתנחלויות ובתוקפנות צבאית- בכל זמן, בכל מצב, ללא תלות בנסיבות ובהתפתחויות. מי ש"הומאני" ו"שוחר שלום וזכויות אדם" אוטומטית חייב לתמוך בנסיגות, בויתורים, בהתרפסות בפני האויב וברחמנות על מחבלים- בכל זמן, בכל מצב, ללא תלות בנסיבות ובהתפתחויות. רק תבחר באיזה צד אתה! אתה איתנו או שאתה איתם?!

יש רק בעיה אחת. החלוקה הזאת כבר לא רלוונטית. היא מיושנת ולא תואמת את המציאות. עכשיו יבואו הפנאטים מימין ומשמאל ויגידו: איך לא רלוונטי? זה הכי רלוונטי בעולם! המלחמה היא אותה מלחמה, השטחים הם אותם שטחים, והערכים הם אותם ערכים! אז זהו, שזה לא בדיוק ככה. נכון שערכים הם נצחיים בהגדרתם – אך לא המציאות. כ"כ הרבה דברים קרו כאן בשני העשורים האחרונים: הסכמי אוסלו, נסיגה מלבנון, מלחמה בלבנון, אינתיפאדה, גדר הפרדה, נסיגה מרצועת עזה, מלחמה ברצועת עזה, חטופים, קסאמים על הדרום, קטיושות על הצפון... האם לא למדנו כלום מכל זה? לדעתי אחת הסיבות לזה ששום פיתרון לא נראה באופק, היא שאנחנו לא מצליחים לעשות סוויץ' בצורת החשיבה, להשתחרר מהמסגרת המחשבתית של "ימין" ו"שמאל". ממה שאני מתרשם, רוב אזרחי ישראל עדיין מזדהים רגשית עם אחד משני הצדדים הנ"ל, וכל אחד מתחפר ב"צד" שלו ולא מוכן לפתוח את הראש לרעיונות חדשים. אלה שהתייאשו מהימין ומהשמאל פשוט לא מצביעים בבחירות, או שמצביעים לעלה ירוק. ממילא אין אף מפלגה רצינית שמייצגת אותם.

נציגי עדר המתנחלים ותומכיהם צורחים "ארץ ישראל שלנו". ועל הזין שלהם שההתנחלויות שלהם מהוות נטל על הצבא, שגם ככה לא חסרות לו משימות, ועל הזין שלהם שזה נטל כלכלי על המדינה, שגם ככה נמצאת במשבר, ועל הזין שלהם שבגלל הכיבוש הפלסטינים נכנסים חופשי לארץ ואז מתפוצצים עלינו. ואם לא איכפת להם מדם יהודי, על אחת כמה וכמה שלא איכפת להם שההתנחלויות שלהם כרוכות ברמיסת זכויותיהם של מיליוני פלסטינים. וכשתפרוץ אינתיפאדה שלישית (למישהו יש ספק שזה יקרה?), ורביעית וחמישית, וכל הארץ תבער- הם ימשיכו לדלקם כמו תוכים את הסיסמאות שלהם על "ארץ אבות", בלי ייסורי מצפון, בלי לעשות חשבון נפש, בלי לשאול את עצמם: אולי טעינו במשהו?

נציגי עדר השמאלנים צורחים "שטחים תמורת שלום". ועל הזין שלהם שניסינו לדבר עם הפלסטינים וקיבלנו אינתיפאדה בפרצוף. ועל הזין שלהם שברחנו מלבנון וקיבלנו חיזבאללה על הגבול, שני חיילים חטופים וקטיושות על הגליל. ועל הזין שלהם שברחנו מרצועת עזה וקיבלנו טילים על אשקלון, חייל חטוף וקסאמים שנופלים בתדירות גדולה פי 5 ממה שהיה לפני "ההתנתקות". כל זה לא מעניין אותם. וכשהערך המקודש שלהם – נסיגה לגבולות 67 – יתממש, וחמושים פלסטינים יישבו על הקו הירוק ויירו על נתב"ג, והסורים יישבו על שפת הכנרת ויפגיזו את הגליל- הם ימשיכו לדלקם כמו תוכים סיסמאות על שלום, בלי ייסורי מצפון, בלי לעשות חשבון נפש, בלי לשאול את עצמם: אולי טעינו במשהו?

אני לא אומר שיש לי פיתרונות לכל הבעיות של ישראל. אבל לזכותי ייאמר, שאני לפחות לא נדבק למסגרות המטומטמות של ימין ושמאל. אני חושב שאחרי כ"כ הרבה שנים וכ"כ הרבה דם שנשפך הגיע הזמן לשים את הרגש ואת כל האידיאולוגיות בצד, ולהתחיל לחשוב בצורה פרקטית. אני חושב שצריך לחלק את הארץ על בסיס ביטחוני ודמוגראפי, דהיינו, להשאיר בידינו מקסימום שטח עם מינימום ערבים. יהודים לישראל, פלסטינים לפלסטין! אני לא אומר שזה יפתור את כל הבעיות, אבל זה לפחות משהו, לא? איך זה שאין אף מפלגה שזה המצע שלה? ולא, ליברמן הליצן לא נחשב. איך זה שאין אף מפלגה רצינית שמציעה פיתרון פרקטי במקום סיסמאות שחוקות וריקות? האם ייתכן שאני אתנגד להתעללות בפלסטינים בלי שישר יקפצו עליי ויגידו שאני בוגד ואוהב ערבים? האם ייתכן שאני אעדיף את חיי בני עמי על פני חיי אויביי מבלי שיגידו שאני גזען ופשיסט? האם יש סיכוי שכל הפנאטים המטומטמים מימין ומשמאל יבינו שבעצם כולנו באותו צד?