כ"כ הרבה מדברים על השואה (בזמן עבר), לומדים על השואה (כעל משהו שקרה מזמן בארץ רחוקה), משקיעים בטקסים ובהנצחה, כאילו השואה זה איזה אירוע תנ"כי שקרה לפני אלפי שנים וכל מה שנשאר לנו ממנו זה טקסים. אבל האמת היא, שעדיין חיים בינינו אנשים עם מספרים על הידיים. וחלקם חיים בעוני מחפיר. ישראל 2010: קשישים מופלגים, הנמצאים כיום בעשור השמיני והתשיעי לחייהם, צריכים לבחור בין אוכל לבין תרופות, כי אין להם כסף לשניהם. פליטי השואה, שחוו את הגיהנום על בשרם, מעבירים את שנותיהם האחרונות בלי חימום בחורף, כי אין להם כסף לשלם על החשמל. אלה פניה של המדינה המחורבנת שלנו- כל השאר לא חשוב. למדינת ישראל אין זכות קיום אם כך היא מתייחסת לניצולי השואה. אבל את מי זה מעניין? מישהו מדבר על זה? התקשורת עסוקה בנושאים הרבה יותר חשובים- בני נוער ששותים בירה, פוליטיקאים שמקללים אחד את השני, באמת נושאים ברומו של עולם. את מי מעניינים הזקנים הגוססים האלה? ראש הממשלה שלנו מנפנף במפות של אוושוויץ בנאומים שלו באו"ם, אחרי שהוא בעצמו קיצץ את קצבאות הזקנה בתור שר האוצר. הפוליטיקאים לא מהססים לגייס את השואה לצרכים הפוליטיים שלהם, אבל כשזה מגיע לתמיכה פיזית בניצולים- נראה שפשוט כולם מחכים שהבודדים שנשארו ימותו כבר ויפסיקו להעיק על המצפון בעצם קיומם.

ואם כבר בפוליטיקאים ובשואה עסקינן- מדי שנה מתאספים נציגי המדינות לטקסים לזכר שואת היהודים ומכריזים: "לעולם לא עוד!". אבל האמת היא, שמאז שנת 2003 נרצחים בדארפור שבסודן מאות אלפי בני אדם בשל מוצאם- מתחת לאף של ארצות הברית ושאר מעצמות העולם! כולם יודעים ושותקים. למי איכפת? בסה"כ כושים. נראה שגם הנשיא האפריקאי של המדינה החזקה ביותר בעולם לא מוטרד יותר מדי מהנושא. בעוד 60 שנה, בטקס זיכרון לזכר שואת דארפור, ינאמו מנהיגי העולם ויכריזו "לעולם לא עוד!"