היום ראיתי את הסרט המרתק ארץ בראשית של משה אלפרט, החושף את הצופים אל עולם הטבע המדהים של ארץ ישראל. הסרט עוקב אחרי חיות מכל הסוגים שחיות בארץ ומתמקד בשלוש משפחות ספציפיות: משפחה של זאבים ברמת הגולן, משפחה של חתולי ביצות ליד הכנרת ועדר יעלים בצוקי ים המלח. הסרט עוקב אחר קורותיהם לאורך עונות השנה, אחר לידתם של צאצאים חדשים והתבגרותם, התמודדותן של החיות עם אויביהן ועוד. כל סצינה מצולמת ממספר זוויות, הן מנקודת מבטו של הטורף, הן מנקודת מבטו של הנטרף, ועוד. תיעודים מרהיבים של נופים, סופת רעמים, רעידת אדמה- והכל  מלווה במוזיקה מגניבה ובקריינות מצוינת של ירון לונדון.

לי אישית הסרט חיזק עוד יותר את ההרגשה שהחיות הן בדיוק כמונו (או אם לדייק- אנחנו בדיוק כמוהם)- מעבר לדברים הידועים, כמו הדאגה לצאצאים, החיות דומות לנו יותר ממה שאנחנו חושבים- למשל, היעלים ממנים שומר תורן שמתריע את העדר כשהוא מזהה נמר. הם גם מתאבלים על מתיהם.

מעבר לעובדה שהטבע מדהים בפני עצמו, יוצרי הסרט עשו כאן עבודה ממדרגה ראשונה, הוציאו את המקסימום מחומר גלם שמלכתחילה היה מעולה. החיסרון היחיד בסרט הזה הוא שהוא קצר מדי לטעמי...

מומלץ בחום לאוהבי טבע וגם לאנשים שחושבים שכל העולם זה רק קניונים ומסיבות- דעו לכם, בחוץ יש עולם ומלואו, והוא ממש כאן, ליד הבית.

הטריילר של הסרט- http://www.youtube.com/watch?v=8Z4L6FZxixk

לפי מה שידוע לי, נכון להיום אפשר לראות את הסרט רק בקולנוע או בדיוידי. אל תתקמצנו- תשקיעו כמה גרושים ותהנו מיצירת מופת קולנועית מיוחדת, לא מהסוג שרואים כל יום.

הרגע חזרתי מטיול, והנושא החם החדש מתלבש לי עכשיו כמו כפפה ליד, לצערי.

יש אינספור דברים שעשיתי (או לא עשיתי) בחיים שהייתי מת למחוק, לחזור אחורה בזמן ולא לעשות אותם, או לעשות אותם אחרת. באמת אינספור. כזה אני, תמיד יש לי ייסורי מצפון שעשיתי דברים לא כמו שצריך, בד"כ בצדק. מכיוון שזה הנושא החם אספר על מה שקרה היום:

הייתי בטיול בנחל הקיבוצים. 90% מהטיול היה מצוין, כרגיל. תחילתו של הנחל עמוק יחסית, המים מגיעים עד הכתפיים בערך. יש שם חלק שנחצה ע"י צינור אבן עבה במיוחד שעובר כמה סטנטימטרים מעל המים, לרוחבו של הנחל. אפשר בקלות לעבור מתחת לצינור ולהמשיך הלאה, אבל כמובן שזה מפתה לנסות לטפס עליו ולעבור מעליו. אבל זה כמעט בלתי אפשרי. אני ועוד שני חברים - שלושתינו בני 20+ ובכושר טוב - ניסינו כמה עשרות פעמים לטפס עליו, אבל כל פעם החלקנו אחורה. הוא פשוט עבה מדי, גבוה מדי, חלקלק מדי. כשכבר כמעט ויתרנו, פתאם אחד החברים הצליח. הוא בעצמו לא הבין איך. עכשיו זה כבר היה עניין של אגו. הוא הצליח, ואני, מדריך חדר כושר, לא הצלחתי?! דפקתי קפיצה עם כל הכוח ונחתתי עם השן הקדמית העליונה על הצינור. כמעט לא כאב, אבל כבר בחלקיק שנייה הראשון, עוד לפני שהספקתי להתעשת ולבחון את הנזקים, כבר הבנתי שאיבדתי חלק מהשן, ושזה נזק (כנראה) בלתי הפיך. טעות של שנייה אחת שכנראה תלווה אותי עכשיו עד סוף החיים.

קשה לי לתאר את הזעם שהרגשתי כשראיתי את הכתבה על השריפה המחורבנת ברמת הגולן, שהשמידה כליל את שמורת גמלא ופגעה גם בשמורת יהודייה הסמוכה. הארץ שלנו כ"כ קטנה, נשארו בה כ"כ מעט שטחים ירוקים, והמדינה המסריחה הזאת לא מפסיקה להרוס ולהרוס ולהרוס את המעט שיש. עוד עיר ועוד שכונה ועוד קניון ועוד כביש. ב-20 שנה שאני גר בחיפה (מתוך 23 שנים שאני חי סה"כ) אני רואה איך עוד ועוד חלקים ירוקים של הר הכרמל המדהים שלנו נהרסים ע"י אנשים רעים, פשוט רעי לב, במלוא מובן המלה. חזירי הבר המסכנים איבדו את כל שטחי המחיה שלהם, ועכשיו בלית ברירה הם מסתובבים בשכונות. זה רק עניין של זמן עד שהם יגוועו. בדיוק שבוע שעבר התפרסמה בידיעות רשימה של אתרי טבע שעומדים להיעלם בעתיד הנראה לעין. למשל, הנמרים של מדבר יהודה וצפון הנגב נכחדו כמעט לחלוטין.

    תמונה אחת שווה אלף מלים, אז הנה כמה תמונות מפארק הסחלבים אוטופיה