כך כתב היום יובל בנזימן:

"השיח הישראלי הוא שיח של דיכוטומיות. אתה יכול להיות או שמאלני או ימני... אין אמצע. אין מקום לחשיבה. אתה רע או טוב. אין מקום לטיעונים מורכבים. לטיעונים ולתוכן כמעט אין משמעות. רק למי שאומר אותם ולאיך הוא מתויג...

בשיח כזה קשה לשנות עמדות. בלתי אפשרי להעביר מסרים מורכבים שאינם שחור ולבן. לא ניתן לנהל דיאלוג יותר פתוח, מקבל, חופשי, שבו מקשיבים זה לזה ולא צועקים האחד על השני. בשיח כזה אנשים רק מתבצרים בעמדותיהם, שהופכות יותר ויותר שטחיות וסטריאוטיפיות. ופתרונות אינם נראים באופק.

אבל אפשר גם אחרת...

כי אולי לא כולם חושבים שצריך ליישב את כל חלקי ישראל מהים התיכון ועד לנהר הירדן או לוותר על החלום הציוני. הרי יש רוב שפוי שרוצה מדינה יהודית ודמוקרטית החיה לצד מדינה פלשתינית...

כי אולי אפשר לשנות את השיח הפוליטי בינינו. כדאי לדבר פחות בסיסמאות ולכוון יותר לאמיתות, ואגב כך לגלות שרוב הישראלים מסכימים על הרבה יותר ממה שהם מתווכחים."

בד"כ רוב הנסיעות שלי הן בצהריים, כשאין הרבה מכוניות של הכביש. היום במקרה הייתי צריך לנסוע מוקדם, אז נקלעתי לפקקים של ראשון בבוקר. ואז גיליתי את נפלאות המוזיקה באוטו: היא מונעת ממני לשמוע את כל הצפירות של כל הפסיכים שעל הכביש

כ"כ הרבה מדברים על השואה (בזמן עבר), לומדים על השואה (כעל משהו שקרה מזמן בארץ רחוקה), משקיעים בטקסים ובהנצחה, כאילו השואה זה איזה אירוע תנ"כי שקרה לפני אלפי שנים וכל מה שנשאר לנו ממנו זה טקסים. אבל האמת היא, שעדיין חיים בינינו אנשים עם מספרים על הידיים. וחלקם חיים בעוני מחפיר. ישראל 2010: קשישים מופלגים, הנמצאים כיום בעשור השמיני והתשיעי לחייהם, צריכים לבחור בין אוכל לבין תרופות, כי אין להם כסף לשניהם. פליטי השואה, שחוו את הגיהנום על בשרם, מעבירים את שנותיהם האחרונות בלי חימום בחורף, כי אין להם כסף לשלם על החשמל. אלה פניה של המדינה המחורבנת שלנו- כל השאר לא חשוב. למדינת ישראל אין זכות קיום אם כך היא מתייחסת לניצולי השואה. אבל את מי זה מעניין? מישהו מדבר על זה? התקשורת עסוקה בנושאים הרבה יותר חשובים- בני נוער ששותים בירה, פוליטיקאים שמקללים אחד את השני, באמת נושאים ברומו של עולם. את מי מעניינים הזקנים הגוססים האלה? ראש הממשלה שלנו מנפנף במפות של אוושוויץ בנאומים שלו באו"ם, אחרי שהוא בעצמו קיצץ את קצבאות הזקנה בתור שר האוצר. הפוליטיקאים לא מהססים לגייס את השואה לצרכים הפוליטיים שלהם, אבל כשזה מגיע לתמיכה פיזית בניצולים- נראה שפשוט כולם מחכים שהבודדים שנשארו ימותו כבר ויפסיקו להעיק על המצפון בעצם קיומם.

ואם כבר בפוליטיקאים ובשואה עסקינן- מדי שנה מתאספים נציגי המדינות לטקסים לזכר שואת היהודים ומכריזים: "לעולם לא עוד!". אבל האמת היא, שמאז שנת 2003 נרצחים בדארפור שבסודן מאות אלפי בני אדם בשל מוצאם- מתחת לאף של ארצות הברית ושאר מעצמות העולם! כולם יודעים ושותקים. למי איכפת? בסה"כ כושים. נראה שגם הנשיא האפריקאי של המדינה החזקה ביותר בעולם לא מוטרד יותר מדי מהנושא. בעוד 60 שנה, בטקס זיכרון לזכר שואת דארפור, ינאמו מנהיגי העולם ויכריזו "לעולם לא עוד!"

עד אתמול טענתי שהפוליטיקאים התגייסו למלחמה ב"בעיית האלכוהול" שהתקשורת המציאה בעקבות לחץ תקשורתי. אתמול שמעתי דעה הפוכה: הפוליטיקאים הם אלה שמלכתחילה יזמו את הקמפיין האגרסיבי נגד אלכוהול כדי ליצור קרקע נוחה להעלאת המסים על משקאות חריפים, אחרי שכבר לא נשאר להם על מה להעלות מסים. מה דעתכם, איזו תיאוריה היא הנכונה? כך או כך, המצב חמור מאוד. כולם מדברים על הקשר ההרסני של הון-שלטון, ומשום מה מפספסים קשר הרסני לא פחות: תקשורת-שלטון. בין אם מנהיגי המדינה כורעים על ארבע בפני כל גחמה של התקשורת, ובין אם התקשורת היא זו שמשרתת את השלטון- מי שנדפק מכל העסק הזה זה אנחנו.

עוד בנושא "בעיית האלכוהול" בישראל- http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=571621&blogcode=11367376

עוד בנושא תקשורת-שלטון- http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=571621&blogcode=11402142

ולעניין אחר לגמרי (או שבעצם לא?)- היום כשיצאתי ממרפאת השיניים חשבתי שעקירת שן הבינה המחורבנת זה הדבר הכי גרוע שקרה לי היום. טעיתי. על שמשת האוטו חיכה לי קנס שמן מטעם העירייה- 500 שקל. קצת רקע עבור הלא-חיפאים שביניכם: בית חולים רוטשילד הוא אחד מבתי החולים הגדולים והעמוסים בחיפה. מצוקת החנייה שם קיצונית. אז מה עשתה העירייה? סימנה בכחול לבן את כל הרחוב שבו נמצא בית החולים. וליתר ביטחון, כדי שאף חולה לא ייכנס חלילה לבית החולים בלי לשלם על החנייה, אפילו הרחוב המקביל סומן בכחול לבן. נחמד מצדם, נכון? העירייה טורחת גם למקם באופן קבוע פקחים סביב בית החולים כדי לתפוס חולים סוררים שלא שילמו על החנייה. מי אמר שהחוק לא נאכף במדינה? אז לכאורה זה לא נורא. תכניס 5-10 שקל למכונה ותחנה. מה הבעיה? אז זהו, שאין איפה לחנות. ומכיוון שכל מקומות החנייה היו תפוסים, חניתי על המדרכה. באמת פשע נגד האנושות. לא יודע מה הייתי אמור לעשות. אולי לפי החוק הייתי אמור פשוט לנסוע הביתה ולדחות את העקירה שלי לעוד שבועיים (הכירורגית נמצאת פעם בשבועיים), בתקווה שבעוד שבועיים תהיה חנייה. מיותר להסביר מה זה קנס של 500 שקל בשביל חייל משוחרר שמרוויח קצת יותר ממינימום. איזה מזל יש לאזרחי ישראל שיש להם מערכת אכיפת חוק אמיצה שכזאת שמגינה עליהם מפני פושעים מסוכנים כמוני.

למרות שלכאורה אין שום קשר בין העלאת מחירי האלכוהול לבין גביית כסף על חנייה ליד בית חולים, אני דווקא מוצא קשר: בשני המקרים המדינה בוחרת לשחק בקקי ולגבות מאיתנו כסף על כלום במקום לטפל בבעיות האמיתיות. טוב, לפחות אנחנו יכולים להתנחם בזה שהמסים והקנסות משמשים בסופו של דבר למטרות חשובות. כמו למשל הזזת חדר מיון באשקלון למקום שבו לא נמצאו עצמות של פלשתים.