לא יודעת למה הנושא הזה עלה בראשי? אני לא במצב רוח דכאוני במיוחד, אני סתם מהורהרת. אני קוראת בפעם השניה, כבר, את ''תנו לגדול בשקט''-

ספר נחמד מאוד.ומחשבות מאוד מוזרות עולות בראשי. אני חושבת על הרעיון של התאבדות איך בן אדם בכלל מסוגל מרצונו החופשי להתאבד.

טוב, הרעיון המזעזע הראשון שעולה לי בראש כשמזכירים את המילה התאבדות, הוא שאתה אף פעם לא יכול להיות בטוח לאן תתקדם. יכול להיות שפשוט

תיעלם,תפסיק להיות... הדבר השני שאותי אישית מזעזע הרבה יותר הוא שאתה, אתה בעצמך הגעת למסקנה הזאת, שנמאס לך לחיות. העובדה, שאתה

גרמת לחייך להיפסק, מבחינתי, החלק הכי קשה הוא ההחלטה. הקטע שבו האדם מחליט שנמאס לו לחיות (שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מתאבדת-חס וחלילה...חח..)

איכשהו, נראה לי שאחרי שהגעת להחלטה כוח עליון כלשהו ישמור עליך, בכל אופן, ישמור עלי. אולי אפרט מתישהו יותר בנושא הזה, אני בטוחה למדי שמשהו, אלוהים

(כנראה) שומר עליי מפני כשלונות, ומגשים את משאלותיי. כיוון, שדי הרבה פעמים כמה ממשאלות לבי הכמוסות ביותר התגשמו בצורה מפתיעה למדי.

ועכשיו לנושא המעניין שרציתי לדבר עליו: חיות מתאבדות. מה גורם ליצור שלא מבין מהו המוות להתאבד? או שלמעשה, החיות מבינות יותר ממה שאנחנו חושבים?

או שאלה רק אינסטינקטים שגורמים ללוויתנים להגיע אל החוף ולא לחזור יותר למים? בלי ספק, יותר כייף לשאול את השאלות מאשר לענות עליהן.

ברגע שאני שואלת את השאלה, אני מדמיינת תשובה רומנטית ומעניינת, ובסופו-של-דבר מתאכזבת מהתשובה האמיתית. שאלות מוסיפות לחיים נופח דרמטי,

תשובות הופכות את החיים למעשיים, ומשעממים. באינטרנט מצאתי כתבה מעניינת על התאבדות בעולם החי. כאן הבאתי העתק שלה, כדי לצפות בו כנסו לעמוד

''התאבדות בעולם החי''.