היום, ממש הרגע קרה לי דבר נורא מוזר,

הייתי סתם משועממת וצפיתי בכל מיני בלוגים שאהבתי את השמות שלהם...

אחד מהם היה:angel silence

היו שם כמה דברים שנראו לי מעניינים, יצאתי מהבלוג לרגע, וכשחזרתי, לא מצאתי אותו.

כן, אני יודעת שאני נשמעת טמבלית אבל זה באמת מוזר...

אגב, ''שתיקת מלאכים'' זה אחלה שם!

לפעמים קורים לי כאלה דברים, שאני פתאום מאבדת משהו, די מובן מאליו.

ואז אני מתחילה להרהר בזה וחושבת שרק דמיינתי...אבל לא רק דמיינתי, אני לא עד כדי כך טמבלית.

בייוש זבבות אני ממהרת למסיבה

הכותרת מתאימה למישהו במצוקה, למישהו שיש לו משהו חשוב להגיד, ואני סתם רוצה קצת צומי.

הגעתי למסקנה שאני מבינה באנשים, בניגוד לרבים אחרים, אני גם מבינה את עצמי. אני יודעת מה אני מרגישה, חושבת, ואין לי בעיה להתעמת עם עצמי.

כי אני יודעת מה אני רוצה. וההבנה הזאת בעצמי עוזרת לי להבין אחרים, אני תופסת את עצמי כשאני מחלקת את האנשים לקבוצות.

שאני יודעת מה האחרים חושבים, ואיך לפתור להם את הבעיות. כעיקרון, פסיכולוגיה לא נכלל בתחומי העניין שלי.

אבל פתאום הבנתי, שלחשוב על אנשים אחרים, ולעצב להם בדמיוני את החיים הפך לתחביב קבוע. אף פעם,לא הייתיאחת מאה שנדחפים לאחרים לחיים הפרטיים

ומנסים ל''סדר'' אותם. אבל אני כל-כך רוצה, לסדר דברים בכל-זאת, לעצבלאנשים את החיים לא בדמיון-במציאות.

להגשים משאלות לאחרים, כי אני יודעת שהמשאלות שלי מתגשמות. ואני רוצה לשתף את העולם בשמחה הזאת. בשמחה של בעיות שנפתרות, וחלומות שהופכים

למציאות. ואני רוצה לבקש מכם, הקוראים המועטים של הבלוג שלי, בבקשה, תכתבו לי על מה אתם חולמים, אולי אני כן אמצא דרך להגשים את חלומכם.

ולא, אני לא אעשה לכם טובה.

אתם תעשו לי טובה,תיתנו לי עוד כמה רגעים של אושר.

ועכשיו בשביל לקשר את הרשומה עם פול מקרטני, החלטתי לעשות את ה''עיצוב'' הזה:

לא יודעת למה הנושא הזה עלה בראשי? אני לא במצב רוח דכאוני במיוחד, אני סתם מהורהרת. אני קוראת בפעם השניה, כבר, את ''תנו לגדול בשקט''-

ספר נחמד מאוד.ומחשבות מאוד מוזרות עולות בראשי. אני חושבת על הרעיון של התאבדות איך בן אדם בכלל מסוגל מרצונו החופשי להתאבד.

טוב, הרעיון המזעזע הראשון שעולה לי בראש כשמזכירים את המילה התאבדות, הוא שאתה אף פעם לא יכול להיות בטוח לאן תתקדם. יכול להיות שפשוט

תיעלם,תפסיק להיות... הדבר השני שאותי אישית מזעזע הרבה יותר הוא שאתה, אתה בעצמך הגעת למסקנה הזאת, שנמאס לך לחיות. העובדה, שאתה

גרמת לחייך להיפסק, מבחינתי, החלק הכי קשה הוא ההחלטה. הקטע שבו האדם מחליט שנמאס לו לחיות (שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מתאבדת-חס וחלילה...חח..)

איכשהו, נראה לי שאחרי שהגעת להחלטה כוח עליון כלשהו ישמור עליך, בכל אופן, ישמור עלי. אולי אפרט מתישהו יותר בנושא הזה, אני בטוחה למדי שמשהו, אלוהים

(כנראה) שומר עליי מפני כשלונות, ומגשים את משאלותיי. כיוון, שדי הרבה פעמים כמה ממשאלות לבי הכמוסות ביותר התגשמו בצורה מפתיעה למדי.

ועכשיו לנושא המעניין שרציתי לדבר עליו: חיות מתאבדות. מה גורם ליצור שלא מבין מהו המוות להתאבד? או שלמעשה, החיות מבינות יותר ממה שאנחנו חושבים?

או שאלה רק אינסטינקטים שגורמים ללוויתנים להגיע אל החוף ולא לחזור יותר למים? בלי ספק, יותר כייף לשאול את השאלות מאשר לענות עליהן.

ברגע שאני שואלת את השאלה, אני מדמיינת תשובה רומנטית ומעניינת, ובסופו-של-דבר מתאכזבת מהתשובה האמיתית. שאלות מוסיפות לחיים נופח דרמטי,

תשובות הופכות את החיים למעשיים, ומשעממים. באינטרנט מצאתי כתבה מעניינת על התאבדות בעולם החי. כאן הבאתי העתק שלה, כדי לצפות בו כנסו לעמוד

''התאבדות בעולם החי''.