להרגיש את המילים חיות מבעד לדפים

אני מצטערת שהפרקים קצרים אבל זה מה שיש לי.. מקווה שתאהבו

אני שוכבת עכשיו בביה"ח, יש לי חדר משלי. אתמול בבוקר באה אלי לחדר האישה עם המשקפיים העבים עוד פעם ,כדי לראות אם נרגעתי ואני מוכנה לדבר איתה. לא רציתי בהתחלה אבל ידעתי שאני אצטרך להתמודד איתה במוקדם או מאוחר אז הסכמתי. להפתעתי, היא לא דיברה על אותו הלילה אלא היא רק רצתה לראות אם אני רוצה משהו מיוחד שהיא יכולה להביא לי, אבל לא רציתי כלום , כי ידעתי שמה שאני רוצה היא לא יכולה להשיג, כמו את אבא שלא יושב לידי,מחזיק לי את היד ואומר שהכל יהיה בסדר,הוא לא היה שם ,הוא היה בחדר הקר עם האנשים הקרים שלא זזים, גם הוא לא זז ,אני זוכרת את זה מהתאונה. גם את "לגו" שאני לא ממש יודעת מה קרה לו כי הוא היה בתוך המכונית ואני הועפתי החוצה כמו אבא , אבל המכונית עלתה בלהבות ושמעתי אותו מייבב עד שהוא הפסיק , אולי הוא נמצא בחדר קר לחיות מחמד, אולי הוא בגן עדן כמו אימא.  

היא ראתה שלא דיברתי על כלום, מה אני יכולתי לומר, שהיא לא יכולה לעשות כלום?,אולי שהיא סתם מבזבזת את הזמן שלה על מישהי שלא יודעת מה כולם רוצים ממנה?, אני רציתי לעצום את עיניי ולהירדם, פשוט לישון, בלי לחלום, פשוט לשכב ולישון, לישון ולא להתעורר רציתי להעלם.

אבל היא המשיכה לדבר, לא ממש הקשבתי,זה לא עיניין אותי,היא לא מסוגלת להבין ,אבל קלטתי כמה משפטים כמו: "את אוהבת דגים? אני יכולה להשיג לחדר שלך כמה דגים קטנים שתוכלי לגדל" או "הרופא אומר שעוד מעט תוכלי להשתחרר ושאת תבריאי לגמרי" ,עד עכשיו אני לא מבינה למה היא חושבת שזה מעניין אותי, שזה מה שאני רוצה.

היא לא יודעת מה אני רוצה ,ואני גם לא אעשה לא עבודה קלה. אחרי שהיא הפסיקה לבלבל לי את המוח היא אמרה לי משהו שגרם למוח שלי לעבור למצב פעיל, היא אמרה :"את לא חייבת לדבר איתי במפגשים שלנו כל מה שאת צריכה לעשות בשבילי זה להקשיב, במפגשים הבאים אנחנו נדבר על התאונה, על מה שגרם לה, על התוצאה שהיא הביאה ועל איך שזה הולך להשפיע עלי.  שאנחנו נדבר על העתיד שלי ועל האפשרויות שיהיו לי , ושבהזדמנויות אלו אני אצטרך להקשיב ,כי עם אני לא ,אז לא יהיה לי כוח על החיים שלי ולא יהיה לי אפשרות לשלוט עליהם עד שאני יהיה בת 18".

היא תפסה אותי, היא השיגה את תשומת הלב שלי, אולי לא דיברתי אבל הבטתי בעינייה כשהיא הלכה לכיוון הדלת וציפיתי, ציפיתי שהיא תזרוק לכיווני :"את היחידה ששרדה וכל השאר מתים, את לבד בעולם ואין אף אחד שיעזור לך" אבל היא לא ,היא רק חייכה אליי חיוך קטן ומוזר כאילו היא לא מבינה את מחשבותיי, כאילו אני מחייכת אליה בלב,כאילו אני מחבבת אותה, מחשבה זאת עוררה אצלי בחילה ואי שביעות רצון,רציתי שהיא תסבול, תסבול כמוני.

שיהיה לכם לילה טוב 

זהו סיפור בהמשכים שאני כותבת ואני מקווה שתאהבו אותו.

אני אשמח לביקורת בונה ולתגובות זהו הסיפור הראשון שאני כותבת, החלטתי שאני רוצה שהסיפור הזה יהיה בסגנון של יומן, קריאה מהנה.

תחילת הדרך...

הלילה היה שקט, באותו הרגע הכל נדם.

הרוחות הפסיקו לנשוב והשמיים לא האירו מכוכבים, האוויר כאילו עצר ואי אפשר היה לנשום.

הרגשתי את ליבי פועם במהירות ,לא רציתי להאמין למראה עיניי, לא רציתי, אך לבסוף לא יכולתי להכחיש. שכבתי על הכביש הקר, מביטה בעיניים דומעות אל אותה מכונית שעולה בלהבות, מביטה איך חיי משתנים בגלל שיקול דעת מוטעה אחד, מביטה על אלו שלא חמקו, אלו שלא שרדו...

קוראים לי לילה ואני בת 12. אני הייתי ילדה ממוצעת שגרה בעיירה ממוצעת, עם אבא והכלב "לגו",  אני הייתי מאושרת והיה לי הכול, היה לי, אבל אני שרדתי.

כשהתעוררתי, הרופא אמר לי שאני בת מזל ושפצעי לא קשים כל כך. הידיים שלו היו קרות עם ריח מוזר, היה לו פרצוף נעים ומרגיע. הייתה לידו אישה מבוגרת עם משקפיים עבים ומבט מרחם, היא אמרה שיש לה משהו לומר לי, אבל אני לא רציתי לשמוע. אני צעקתי ובעטתי וקיללתי עד שהיא יצאה מהחדר, לא רציתי לשמוע- לא רציתי! כי אם אני אשמע זה יהיה בטוח, זה יהיה מוחלט, ואת זה אני עדיין לא מוכנה לקבל.

אבי היה ארכיטקט מבוקש, תמיד הייתי קשורה אליו, היינו כמו המבורגר וצ'יפס, כמו ריבה ומאת בוטנים, תמיד הולכים יחד. הערצתי אותו ואהבתי אותו הכי הכי שבעולם.

אבי בנה את ביתנו כאשר הוא התחתן עם אמא שלי, הוא אמר שבפעם הראשונה שהוא ראה אותה הוא ידע שהיא תיהיה אשתו ,חברתו,ידידתו ואפילו אמא לילדיו. הוא בנה לה ארמון כי היא הייתה בשבילו המלכה, מלכת הארץ, העולם, והיקום, שלא היה שלם בלעדיה.

הם דימינו את חייהם כפי שכל זוג מאוהב עושה, הם דימינו בית גדול, משכורות טובות, ארבעה ילדים,שתי מכוניות ואולי חיית מחמד.כאשר הם גילו שאימי בהריון הם היו למעשה הזוג הכי מאושר, כזה אושר רק בני זוג שחלומותיהם מתחילים להתגשם יכולים להרגיש.

אך האושר הזה נקטע בעת לידתי,אימי התחילה לדמם והרופאים, שלא ציפו לזה ,לא הצליחו להציל אותה, זה היה מאוחר מידי והיא נפטרה.

דודתי אמרה לי שאבא נכנס לדיכאון אחרי הלידה שלי , הוא התגעגע לאימא ,הוא פחד, והוא לא ידע מה לעשות כי כל התוכניות שלהם נמוגו, הוא חשב שהם ימותו יחד שלובי ידיים, אך היא נלקחה ממנו מוקדם מידי ,יותר מידי מוקדם.

המשך יבוא....

מקווה שנהנתם.