| 9/2008
 לילה עם ערפד - פרק 29 - הסוף!
האווירה במקום הייתה עכורה ואינה נינוחה כלל. קטי חשבה על הגרוע מכל בעוד שכל השאר
היו עסוקים בלחשוב איך לא לתת לחברי המסדר להתקרב. לא רחוק מהמקום, עשן שחור
כשל שריפה החל לפלס את דרכו אל השמיים הבהירים, שבהמרה שינו את צבען לאפור עכור.
קטי הסיטה את מבטה לאחור והבחינה בבאר ישנה, כמעט הרוסה, בנויה מאבנים פשוטות ששימשו
את המקום בימי הביניים עד התקופה הזו. "חברה, תראו!" צעקה והצביעה אל כיוון הבאר,
ממנה נפלט עשן כבד וניסה להשתלט על כל מה שעומד בדרכו. הדבר היחיד שהייתה בטוח בו
לגמרי, הוא שזו לא שריפה, ולא מדורה, ככל הנראה, זהו השער המדובר.
תחושת מועקה עמוקה תקפה את ביטנה והיא שמה את ידה על חזהה, מנסה להסדיר
את נשימתה הפגומה. קארין נעמדה ליד קטי, כשדן, רומן וחן קפצו על האבן הגדולה עליה עמד מקס.
מקס סיבב את ראשו לאחור ולקח נשימה עמוקה. "אני יעכב אותם. קטי וקארין, רוצו אל השער."
אמר וסיבב את ראשו אל דן, שהיה נחוש בדעתו להרוס כל מה שיפריע לסגירת השער.
קטי מצמצה עם עיניה ובלעה את רוקה. "אני לא יכולה לעזוב אותם כאן קארין." לחשה לקארין
וקארין נעצה בה מבט מעורער. "אין לך ברירה, קטי." השיבה ותפסה בידה.
דן סיבב את ראשו לאחור וכיווץ את גבותיו. "למה אתן מחכות?! תלכו!" צעק וסיבב את ראשו בחזרה.
קטי פתחה את עיניה בתדהמה והסתכלה על קארין. קנון עמד לא רחוק, והשתעשע מהמתרחש.
מבטו ניפגש עם מבטה של קטי, וגרם לביטנה להתהפך. פניו החיוורות, גרמו לבחילות עזות להתעורר
בבטנה, והיא לא יכלה שלא להזכר בדבריו של דן. "הוא הרג את אבא שלי." חשבה לעצמה וניסתה
להחזיק את עצמה בידיים. היא קימטה את אגרוף ידה ונשמה בכבידות. קארין משכה בכתפה
וסידרה את שיערה לאחור. "קטי, תתעורר!" צעקה והחלה לגרור אותה אל כיוון הבאר.
האבנים היו קשות ואינן ישרות כלל. לעמוד עליהן מבלי לאבד את שיווי המשקל, בהחלט היתה משימה קשה.
שתיהן החלו להתקדם קדימה והשאירו את מקס, דן, חן ורומן מאחור.
לא לקח הרבה זמן עד שקנון החל לפעול ולהתקדם לכיוונם. בעקבותיו באו חברי המסדר שהיו לבושים
בגלימות שחורות, וכלי נשק ארוכים בידם. "אתם מוכנים?" שאל מקס ונעמד זקוף. רומן וחן הנידו בראשם
לתשובה חיובית, ודן לא היה צריך אפילו להשיב.
קטי וקארין היו כבר דיי רחוק מהמתרחש, והחלו להעלות על הבמה. ראשה של קטי היה טרוד במחשבות
ומבולבל מתמיד. מצד אחד, אם היא תסגור את השער, לעולם לא יפלשו גורמים שלא אמורים לפלוש אליו,
וכל מי שכבר פלש, יעלם. כולל מקס, קארין, רומן, דן וחן. אך מצד שני, אם היא לא תסגור אותו,
זה יכול להוות התחלה של סוף טוטאלי. אם חברי המסדר יפסיקו להתחבא בצללים ולצאת ללא דאגה
אל העולם שבחוץ, הדבר הראשון שזה יעשה הוא: שפיכות דמים, רצח, תאווה ואסון.
"קטי, אני יודעת מה את חושבת. אבל לאף אחד מאיתנו אין ברירה. ואל תדאגו לנו, ידענו שזה יקרה,
עוד מהתחלה." לחשה קארין ושמה את ידה על כתפה, על מנת לעודד את רוחה, דבר שלא קרה מעולם.
אנשיו של קנון והוא עצמו הצליחו לפלס את דרכם אל מקס, רומן, חן, ודן, וזוהי הייתה תחילת מלחמה.
באוויר עפו ניצוצות, וכלי נשק התנגשו אחד עם השני. חברי המסדר החלו ליפול אחד אחד, חוץ מקנון,
שככל הנראה, שלט במצב. הוא נעמד מאחורי רומן ודחס את אצבעותיו בגבו, דבר שגרם לאיבוד הכרתו
ונפילתו ארצה.מקס הסיט את מבטו אל כיוון המתרחש, אך כבר היה מאוחר מדי. קנון החל בדרכו אל הבאר,
והפעיל את מהירותו לשם כך. מקס סיבב את גופו אליו והחל ללכת בעקבותיו כשלפתע מקל הכסף שהיה בידיו
ניפגש עם מקל חזק ועבה הרבה יותר. חברי המסדר הקיפו את מקס, דן, וחן מכל הצדדים.
גבם נצמד אחד לשני, ושלושתם החלו בשפיכות הדמים.
"קטי, מהר!" צעקה קארין ונתנה לה יד כדי שיהיה בכוחה להעלות את גופה מעל הסלע העקום,
שחצץ בינה לבין יעדה. הבמה הייתה עמוסה באבנים שאינן היו חלקות, והקשו על דרכה.
קנון כבר נראה מבעד לאופק ומהירותו עברה כל שיא אפשרי.
פניה של קארין הכחילו והיא החלה לגרור את קטי אל הבאר כשהלפיד בידיה.
ע"פ דבריו של מקס, הלפיד הוא כמו מפתח, שפותח וסוגר את המנעול. עליה להתאים
את דפנותיו הישר לחור המנוקב באדמה בצידי הבאר.
"תעצרי שם." לפתע נשמעה צעקה מאחור וקטי סיבבה את ראשה. דמותו הכהה של קנון הופיעה
מולה, והחזיקה בכלי נשק רבים. ביניהם אקדח וסכין חדה.
גלימתו השחורה עפה ברוח, כמו שיערו. ועיניו השחורות גרמו לרעד קל לעבור בגופה.
"קטי, תעשי את מה שאת צריכה, אני יעכב אותו." צעקה קארין והחלה לפלס את דרכה אליו.
קנון חייך קלות והרים את ראשו למעלה.
קארין וקנון החלו במריבה סוחפת שגרמה לשניהם לאבד את שפיותם. הם נעו במעגלים וקפצו
ממקום למקום. קטי המבוהלת בלעה את רוקה ונעמדה ליד הבאר, בוחנת את המקום, ומחפשת
על איזה צד להכניס את המפתח אל "המעול" כשלפתע נשמעה יריה.
קטי סיבבה את ראשה בבהלה והחלה להסתכל מסביב. מה שעיניה ראו, היא לא תשכח לעולם.
קארין שכבה על סלע גדול וחד,כשכתפה מדממת מהכדור שיצא מאקדחו של קנון, ומקל כסוף תקוע
ברגלה. קארין ניסתה לבצע כמה תנועות, שהתבררו ככישלון מוחלט. גופה לא הצליח להתגבר על הכאב.
אם זאת לא הייתה קראנו, גופה היה יכול להחלים כמעט מייד, אך העשן לא איפשר לכוחותיה לחזור
לנורמה, ואף החליש אותה יותר. "קארין" צעקה קטי וניסתה להתקדם כלפתע מעדה ונפלה על אחת
האבנים החדות שמילאו את הבמה. הלפיד התגלגל מידיה ונעצר לידן אבן קטנה שהייתה באיזור.
"מקס, קח את דן ותלכו אל אל הבמה, אני יעכב את כולם." צעק חן בעודו מנפנף את מקלו החדה אל
כיוונים שונים. מקס הסתכל על דן, וללא חשיבה מוקדמת או התייעצות, שניהם עזבו את המקום והחלו
בדרכם אל הבמה.
קטי הרימה את מבטה וראתה את קנון, מתקרב אליה במלוא המרץ.
לפני שהספיקה לשים לב לכך, היא מצאה את עצמה בין ידיו. הוא תפס את צווארה והרים אותה למעלה
באוויר. רגליה החלו להטלטל מצד לצד, וראשה להסתחרר.
"תעזוב אותי." גמגמה וניסתה להוריד את ידיו מצווארה. קנון הסתכל בעיניה, ונראה היה שנהנה מכאבה.
"אחרי מה שעברתי בגללך, לעולם לא." השיב והעמיד אותה על הריצפה. בעדינות ורכות הוא הסיט את
שיערה הארוך לאחור וקירב את פניו אל צווארה. עברו שניות אחדות עד שהיא יכלה להרגיש את ניביו,
חודרים אל תוך עורה ושואבים כל מה שעולה על דעתם. היא החלה להאבק עימו, אך כוחה היה כלום, לעומת שלו.
מקס ודן הגיעו אל המקום והחלו להסתכל מסביב. "הנה הם" לחש דן ושם את ידו על כתפו של מקס.
ברגע ששניהם ראו את המתרחש הם מיהרו לרוץ אל המקום.
דן רץ אל קארין, ומקס אל קטי. "קארין, את בסדר?" שאל ובחן את פצעיה, שסירבו להחלים.
קארין הנידה עם ראשה והורתה לו למהר לעצור את קנון, ולעזוב אותה לעת עתה.
דן קם על רגליו והחל להתקדם אל קטי גם הוא.
"מקס" צעקה קטי ברגע שראתה את דמותו מרחוק וקנון מייד שיחרר את צווארה, בעודו מסתכל
לאחור ולא יכול להאמין שהם ברחו מחברי המסדר. הוא דחף את קטי על הריצפה והתקדם אל
דן ואל מקס. קנון לקח נשימה עמוקה וגופו החל להשתנות. במהרה הוא נהפך לערפד, ועיניו
איבדו את אישוניהן. פניו הכחילו קלות וידיו רעדו מהעצבים - שאכלו אותו מבפנים.
שלושתם החלו לנפנף בכלי הנשק שבידם והתכוננו להתקפה.
קנון הוציא אקדח מכיסו וירה אל עברו של דן, ופגע הישר בתוך ביטנו. דן נפל על הריצפה והחל להתנשף.
מקס קפץ על קנון, וגרם לאקדחו ליפול ולהתקע בין הסלעים. קטי ישבה לא רחוק מהמתרחש ולא יכלה
לעשות כלום. "תיזכרי כבר, טיפשה. תיזכרי." מלמלה לעצמה אינספור פעמים ונאחזה בראשה, שסירב להחיות
את הזיכרונות של כל מה שכביכול למדה מאביה.
היא קמה על רגליה ורצה אל קארין, שלא הוציאה מילה. "קארין תסלחי לי."
מלמלה ונאחזה עם שתי ידיה במקל, שהיה תקוע ברגלה. במשיכה אחת חזקה וחדה, היא הוציאה אותו
ממקומו וצעקה חנוקה נשמעה מפיה של קארין.
"שלא תחשוב על זה קנון" לחש מקס והסתכל בעיניו. קנון העלה חיוך נבזה על פניו, שחשף את שתי גומות
החן שהיו ברשותו וקירב סכין אל פניו של מקס. מקס תפס את הסכין בידיו ושניהם החלו להלחם על כיוונה
של הסכין. "הגיע הזמן לשלם, מקס." לחש קנון, והוסיף מכוחו. הסכין החדה התקרבה יותר ויותר אל מצחו
של מקס, וככל הנראה, גם נגעה בעורו. מקס קימט את פניו וניסה להטות את הסכין לכיוון השני
אך קנון היה חזק מדי. "אני יראה אותך בעולם הבא." לחש קנון והתכונן להביא את מכת המחץ
האחרונה שתחסל את מקס סופית, כשלפתע קפא במקום והוריד את ידיו מהסכין.
הסכין נפלה על הריצפה ומקס בלע את רוקו, לא מבין מה קרה. אישוניו של קנון חזרו אל עיניו השחורות והקרות,
ודמותו האנושית, החלה להראות את פניה. קנון הסיט את ראשו למטה, והבחין במקל הארוך, שהיה
תקוע ליד ליבו. הייתה זאת קטי שעמדה מאחוריו ובניסיון הראשון, הכניסה את המקל כמה שיותר עמוק.
קנון נפל על ברכיו ואחז עם ידיו במקל, שעבר לצידו השני של גופו. מקס נעמד על רגליו והרים
את הלפיד מהאדמה. "קטי, הכל בסדר?" לחש לה וכרך את ידיו מסביבה. פניה של קטי קפאו במקום, כמו כל
גופה והיא לא ידעה מה לעשות או להגיד, היא מעולם לא חשבה שתהיה מסוגלת למשהו כזה. מקס הרכין
את ראשו על כתפה ונישק את צווארה. "הכל יהיה בסדר." לחש באוזנה והצמיד אותה אליו.
היא יכלה לשמוע את נשימותיו הקצרות, ולהרגיש את ליבו הפועם. דמותם של רומן וחן הופיעו באופק
והם התקרב אל מרכז המתרחש. "מה קרה?" שאלו והסתכלו מסביב כשלפתע ראו את
קארין ומקס, ששכבו על הריצפה. "אלוהים ישמור!" צעק רומן והתיישב ליד קארין, בודק את מצבה.
"מקס, צריך לפעול." מלמל אל עבר מקס, ומקס הניח את הלפיד בידיה של קטי. דן היה בהכרה,
אך מצבו לא היה טוב בהרבה ממצבה של קארין. הסביבה העכורה שמסביב המשיכה להחליש את כוחותיהם.
"קטי" קרא דן בשמה, והיא פילסה את דרכה אליו, בעודה מתיישבת לידו. "אל תדאג, הכל יהיה בסדר."
מלמלה ושמה את ידה על מצחו, בעודה מלטפת את פניו. "לא יהיה בסדר קטי. אבל יהיה מה שיהיה.
יש דבר אחד שאני רוצה להגיד לך." לחש ואחז בידה. "אני לא אדיש כלפייך, מעולם לא הייתי ומעולם לא אהיה."
לחש והחל להשתעל קלות. קטי כיווצה את גבותיה ולקחה נשימה עמוקה.
שש..אל תדבר." לחשה ושמה את אחת מאצבעותיה, על שפתיו. "גם אני לא הייתי אדישה כלפייך דן.
אבל יקרה מה שיקרה, הזיכרונות לעולם לא ימותו. לעולם לא אשכח אותך דן." מלמלה ודמעות החלו למלאות
את עיניה הבהירות.
מקס, שעמד בצד והסתכל על המתרחש, הרגיש את הכאב והעצבות משתלטת על פניו, וכמו כן, ליבו.
"אין ברירה, נצטרך לעשות זאת." אמר ופניהם של כולם הופנו אליו. חן הסיט את מבטו אליו ושילב את ידיו.
"מקס, אתה לא באמת מתכוון לכך, נכון?" שאל ונדנד עם ראשו לשלילה.
"אני אף פעם לא אומר דברים שאני לא מתכוון אליהם, חן. נצטרך לעשות זאת." הוסיף ובלע את רוקו.
רומן אחז בראשו והחל ללכת במעגלים מצד לצד. "אבל איך? אנחנו לא יודעים אפילו מה יש בצד השני.
זו התאבדות." הוסיף ונשם עמוק. "תקשיב לי, רומן." לחש מקס והתקדם אליו. "גם אני לא רוצה
בזה. אבל זאת הדרך היחידה שלא נמות. אתה לא מבין? תסתכל מסביבך." הוסיף והניד בראשו.
רומן הפנה את מבטו אל דן וקארין, וסגר את עיניו בכאב, מבין שדבריו של מקס כנים ואולי, אפשריים.
"אני עדיין חושב שזה מסוכן מדי." אמר רומן ונעמד ליד חן. לפתע נשמע קולו הנמוך של דן:
"אנחנו נעשה את זה, אנחנו נעבור לצד השני." הוסיף וסיבב את ראשו לאחור, מסתכל על קארין,
שהייתה שרועה על הריצפה.
"תעשו מה?" שאלה קטי ונעמדה על רגליה. "נעבור לצד השני לפני שתסגרי את השער." השיב
רומן והניד בראשו, לא מאמין לדבריו. "אני לא יודע אם נשרוד שם, אף פעם לא הייתי שם, אבל זה בטוח
לא כמו העולם הזה." הוסיף ונעמד זקוף.
- "אבל אם נישאר כאן, נמות ללא כל ספק." –"אז למה אנחנו מחכים?" לפתע נשמע קולה של קארין,
שבכוחות האחרונים שנשארו לה, הרימה את ראשה למעלה. "תסתכלו עליי, אני לא מחלימה. זה הסוף."
הוסיפה והורידה את ראשה בחזרה. "חברה, אין לנו מה לאבד." אמר מקס והניד בראשו.
העשן נהיה סמיך יותר ויותר והעיר נראיתה שונה מקצת, ממה שנראתה כמה שעות לפניי.
מעל חלק מהבתים עברו עננים שחורים, שכיסו את גגותיהם, וחלק מהעצים שעוד שרדו באיזור.
"קטי, הגיע הזמן." אמר רומן וקירב אותה אל הבאר. "תסתכלי על זה טוב, ותדאגי לכך שתכניסי את זה כמו שצריך.
אם תהיה טעות, זה יהיה גורלי." אמר והביט על פניו של מקס. "אתה תיקח את קארין ואני את דן." הוסיף והתקרב
אל קארין. מקס הוריד את ראשו ושם את ידו על כתפוץ "תן לי רגע." ביקש ופילס את דרכו את עמדתה של קטי.
גבה היה מופנה אליו ועל פניה החלו לזלוג הדמעות. "נראה לי שהגיע הזמן להפרד, קטי." לחש וכיווץ את גבותיו.
קטי החלה למשוך באפה והיה ברור מאליו, שהיא בוכה. "אל תבכי לידי, אני לא יכול לראות אותך ככה." לחש
ונאחז חזק בידה בעודו מסובב אותה אליו ומצמיד אותה אל גופו.
"אני צריך לעזוב לזמן מה, ואולי אפילו לתמיד. אבל אני מבטיח לך, שאם השער הזה יפתח שוב
ביום מן הימים, אני אהיה הראשון לצאת ממנו ולבוא אלייך. ולא משנה לי בת כמה תיהי, העיקר
שתיהי." לחש בתוך אוזנה וכרך את ידיו מסביב לגופה. "אני אוהב אותך." הוסיף ונישק את מצחה.
ליבה של קטי כבה, וכל הרעש שהיה מסביב, הופסק לפני שהספיק להגיע לאוזניה. היא הרגישה שהיא
נמצאת בתוך אחד מהסיוטים הגדולים של חייה. הכל כל כך שחור, כל כך קר, כל כך לא מוכר.
היא הצמידה את ראשה אל זרועותיו הגדולות והריחה את ריחו בפעם האחרונה. כמה שהיא אהבה
את הריח הזה, עוד מהיום הראשון שפגשה בו, יכלה לדעת שהוא מתקרב רק מלהריח את הנינוח
שלו באוויר. הוא היה האחד לו חיכתה כל חייה, ולו תמשיך לחכות גם בעתיד.
היא לא ידעה שלאהוב זה כל כך קשה, ואם הייתה יודעת את העתיד, הייתה מתוודה בפניו
עוד הרבה לפני האסון, על מנת שתוכל להיות איתו עוד קצת.
"גם אני אוהבת אותך." לחשה וסגרה את עיניה בכאב. הדמעות זלגו מלחייה וניפגשו עם חולצתו.
הוא לא יכל לעמוד בזה, ובמהרה גם הוא החל לבכות. הוא סגר את עיניו וכיווץ גבותיו, בעודו לוקח
נשימות ארוכות וכבדות פעם אחר פעם.
"מקס, תזדרז, אין זמן." צעק רומן, ומקס הוציא את קטי מבין זרועותיו. הוא הביט לאחור וראה את
רומן עומד ליד הבאר כשדן על גבו. "תיקח את קארין, מהר." הוסיף רומן ומקס רץ אל דמותה.
הוא הרים אותה על גבו ופילס את דרכו אל הבאר. "כשאני סופר עד שלוש, קופצים למטה."
אמר רומן ובלע את רוקו. "קטי, תשמרי על עצמך." הוסיף והסתכל על עיניה הבוכיות.
"תסגרי את השער מייד לאחר שנקפוץ." –"אני אוהב אותך." – קטע אותו מקס, כשהבין שאולי
אלו הן המילים האחרונות שהוא יוכל להגיד לה. "אני מבטיח לך שאם השער יפתח ביום מן הימים,
אני אחזור." הוסיף והסתכל על רומן, שהחל לספור. "1,2,3!" צעק ובשלוש קפץ לבפנים.
אחריו קפץ מקס עם קארין על גבו ודמותם נעלמה במהרה. קטי נפלה על ברכיה והחלה לבכות
בכי מר ומצמרר. היא מעולם לא בכתה כמו שהיא בכתה ביום ההוא. מעולם לא הרגישה כה חסרת
אונים וכה פגועה. מחשבותיה סירבו להאמין שלא תוכל לראות את דמותו של מקס שוב.
הרוח החזקה החלה להכות בפניה הלבנות וסימנה לה שהגיע הזמן לשים סוף לפרק זה בחייה.
היא קמה על רגליה והתקדמה אל הבאר. הלפיד שהיה בידה, הראה את ייחודו והחל לזהור קלות.
היא התקרבה אל "המנעול", והחלה לבחון את פינותיו.
לאחר חשיבה ממושכת, במשיכה אחת חדה, היא הכניסה את הלפיד אל תוך החור, וחיכתה לסימן.
בדיוק כמו שחשבה, הלפיד התאים בול. היא סגרה את עיניה ונשמה לרווחה כשלפתע דמותו
של מקס הופיעה במחשבותיה. הדמעות שוב הציפו את עיניה, שהיו אדומות לגמרי מהבכי המר
שלא חדל להרטיב את לחייה. כל החשכה והעשן, שנע בדרכו למלא את האיזור, החל להתבהר
ולהעלם לאט לאט. השמיים חזרו להיות בהירים ורק העצים שבאיזור, שמרו את עקבות העשן
שטייל בין עליהם. קטי קמה מהריצפה והסתכלה מסביב, הכל נראה שליו ובטוח כמו בעבר.
אך היא לא יכלה לחייך, כמה שלא התאמצה, החיוך לא יכל להעלות על פניה החיוורות והתשושות.
היא החלה לפלס את דרכה בחזרה, והגיע אל הג'יפ של דן, שעמד לא רחוק.
היא הורידה את ראשה והתיישבה על הריצפה, מתחילה לבכות שוב. כל דבר שראתה,
גרם לה להזכר בחברות הערפדים, שנתנו לה הכל, ומעבר לכך - כדי להגן על חייה ולשמור אותה לידם.
"מה זה?" חשבה לעצמה כשהרגישה משהו לא נוח בכיס מעילה. היא הכניסה את ידה אל תוך הכיס
והוציאה משהו מרשרש, שהתברר כמפתחות הג'יפ. "איך זה..?" חשבה לעצמה כשלפתע ניזכרה ברגע בו
התיישבה ליד דן, והוא הכניס את ידו אל אחת מכיסיה. כן כן, דן השאיר לה את המפתחות.
פניה שוב איבדו את קור רוחם, והיא החלה לבכות אף חזק יותר. מקס, קארין, רומן וחן
לימדו אותה הרבה דברים בחייה. דברים שבני אדם רגילים, לעולם לא היו יכולים.
חן לימד אותה על נאמנות, שהיא כל כך ייחודית בזמנים הללו, כשאנשים בוגדים אחד בשני ללא הרף וללא מטרה.
הוא עמד מאחורי חבריו והגן עליהם ללא כל סיבה מיוחדת, רק מעצם העובדה, שהם חבריו. חן היה מוכן לתקוע
את שיניו בכל אחד שעמד בדרכם. הוא לא היה צריך הסברים ופירוטים על מנת להעיז לעמוד מולם,
ולהציע את עזרתו. הספיקה לו עצם העובדה, שהם אחיו, אולי לא בדם, אבל בנפש. ומי שמתעסק איתם,
מתעסק גם איתו.
דן לימד אותה מה זאת חברות אמיתית, כשמישהו מוכן להסתכן אחד למען השני, ולבטוח באנשים. הוא לימד אותה
להעריך את עצמה, והמשיך לבטוח בה לא משנה איזו טעות עשתה. הוא גרם לה להאמין, לא רק בעצמה, אלא בזולת.
הוא היה אהבתה הראשונה, וזיכרונו לעולם לא יימחק מראשה. בחור שיכל להפיל כל בחורה על הברכיים,
המשיך לאהוב אותה עד האחרון, למרות שאהבתה חדלה להיות שלו. הוא היה הבחור הראשון,
שגרם לה להרגיש מיוחדת ומוגנת כל פעם מחדש. זיכרונו לא יימחק לעולם.
קארין לימדה אותה הכל בדרך הקשה. בלי שהיא שמה לב לכך, היא למדה אותה להכיר בטעויותיה,
ושאין שום דבר פסול בלעשות שגיאות. אחרי הכל כולנו אנושיים. בדרך זו או אחרת. כולנו עושים טעויות,
מתחרטים עליהם, ואז עושים שוב.
אך קארין לימדה את קטי לא להתבייש בכך ולעמוד עם ראש מורם, מול כל מכשול שתראה.
למרות כל הריבים והויכוחים ביניהן, עמוק בתוכה, היא אהבה את קארין, וקארין אהבה אותה.
קטי העריצה את אופייה הקשה, בחורה שלא נופלת לא משנה על מה היא מועדת. אולי מבחוץ היא נראית קפואה
ונטולת רגשות, אך מבפנים, מסתתרת מישהי, שמחפשת אהבה, חברים, והרפתקאות. היא הייתה אחת ויחידה
שאומרת כל אשר עולה בראשה ללא צנזורה מיותרת. האדם הכנה ביותר שיכלה להכיר. כמו אגוז קשה לפיצוח,
אך לאחר שמפצחים אותו, מגלים שבפנים מסתרר משהו רך ושביר.
רומן לימד אותה להעריך את החיים, לדעת להבדיל בין טוב לרע, להעריך את מה שהיא כיום. הוא ידע לצחוק
אך גם להיות רציני כשצריך. למרות גילו המבוגר [ מעל מאות שנים ], הוא עדיין ילד מתבגר, שמתחבא
בתוך גופו של ילד בן 18. וזה מה שייחד אותו. יש אנשים שמגיעים לגיל מסויים אך בפנים עדיין רוצים להשאר ילדים,
להנות, לצחוק, ולהשתעשע. וזה מה שטוב. הוא הצליח לגרום לכל אחד לחייך, והעלה חיוך על פניה
של קטי עוד לפני שאמר דבר מה. ערפד או לא, הוא יותר אנושי מרוב האנשים שהיא מכירה.
ומקס? מקס לימד אותה על הדבר החשוב ביותר שקיים בעולם כיום. אם זה בעולם הזה ואם זה בעולם הבא.
הוא לימד אותה על אהבה, אהבה שבחיים לא חשבה שתרגיש, שתוכל לחוות, ולאבד.
אהבה ללא תנאים, טהורה ומיוחדת כמו שמעולם לא הייתה. אהבה בין ציידת ערפדים לערפד. זה מוכיח
שאין דבר שהוא בלתי אפשרי בעולם. כמו חתול שיכול להתחבר עם עכבר, או כלב שיכול לחיות עם חתול.
השמיים הם הגבול, וכל עוד יש רצון, הכל יכול לקרות. שני אנשים כל כך לא מתאימים, מצאו את דרכם להיות
ביחד, אחרי כל המכשולים והתהיות והבלבולים, הם מצאו אחד את השני. הוא הציל את חייה ללא הרף,
פעם אחר פעם. הוא לימד אותה על הכל, על החיים במיוחד. הוא עשה אותה למה שהיא כיום.
כל מה שהסתתר אצלה בפנים ולא יכל למצוא תירוץ להתפרץ החוצה, את הקטי האמיתית, הכנה והאוהבת.
בהתחלה, הוא היה אדיש וקר, אך לאחר מבט חטוף נוסף, היה משהו שהעין החמיצה פעם אחר פעם.
היא למדה לבחון את מה שיש לאנשים בפנים, ולא מה שהם משדרים בחוץ. יש כאלה שמחייכים, אך לא שמחים
בחלקם, יש כאלה שבוכים מצחוק, כלמעשה, הבכי מחביא את כוונותיו האמיתיות. היא לעולם לא תשכח אותו,
הוא וויתר על כל עולמו בשבילה, אפילו על חייו. כל פעם שהיא מעדה, הוא הרים אותה על רגלייה והורה לה להתחיל
ללכת שוב, להמשיך לנוע. למרות שזיכרונה לא שב אליה עד היום, חלקים חטופים ממוחה, הראו לה את דמותו.
בלי לשים לב, הוא החל למלא את כל עולמה. אדישותו הצליחה לפלס את דרכה אל ליבה ולגרום לו לפעום
ללא הרף, חזק מאי פעם.
ארבעתם לימדו אותה את עקרי החיים, היא למדה הרבה לקחים, ועשתה הרבה שגיאות, אך עם השגיאות,
הגיעו גם המעשים הטובים, המעשים שתמיד רצתה לעשות, אך לא העיזה.
זהו סיפור על חבורת ערפדים,שלמרות כל שנות חייהם הארוכות, נשארו מתבגרים. מתבגרים עם תחושות,
ורגשות אנושיים שהתבטאו בזה פעם אחר פעם. אותם ערפדים, שלא תשכח לעולם.
The memory will never die
הסוף - מקווה שנהניתם
תגידו לי מה חשבתם על הסיפור
כמו שאתם מבינים, יש מצב לעונת המשך. :] אני מקווה לכתוב אותה, ומבטיחה שתהיה בהרבה יותר
מעניינת מהעונה הזאת. אני רוצה להודות מאוד לכל מי שקרא את הסיפור שלי וטרח לשבת מול המסך
ולקרוא כמה עמודים חופרים, שהרכיבו סיפור שלם. אני אוהבת אותכם מאוד ובגלל שזה היה פרקטית
הסיפור הראשון שאני כותבת מזה 6 שנים [ או יותר], למדתי ממנו המון, מכל השגיאות והטעויות
ולמדתי לבחון את דעת הקוראים ולהבין מה ברצונם לראות כשהם קוראים. אני מודה לכולכם על
החודשיים האלה בהם כתבתי את הסיפור והרכבתי את חלקיו. ושוב - אוהבת אותכם מאוד. :)
עכשיו נושא אחר.
כמו שחלקכם כבר יודעים, אני כותבת סיפור נוסף. הוא שונה קצת מהסיפור הזה, והדבר המשותף היחיד
הוא שזהו גם סיפור על ערפדים. השפה שם מובחרת ואני מאוד משקיעה על כל פרק ופרק.
בשביל הסיפור הנוכחי שהתחלתי לכתוב, פתחתי בלוג אחר, כדי לא לבלבל אותו עם זה.
מי שאוהב את הכתיבה שלי, מוזמן לבקר בבלוג ולהשתתף בדמיוני. הסיפור נקרא : "נ.ב - אני ערפד"
הוא מתרחש בלונדון בשנות 1870, אני יודעת, לפני הרבה מאוד שנים. בגלל זה הוא מיוחד.
הוא מדבר על ילדה בשם איימי. היא בת יחידה וגרה עם הוריה בבית גדול ומפואר. היא בת אצילים,
אך לא אוהבת להיות כזו. היא רוצה להיות בחורה פשוטה עם חופש בחירה משל עצמה ולא לחץ מההורים
ומאצילים נוספים שחושבים שהם מרכז העולם. לונדון של אותם הזמנים הייתה עיר קשה, האצילים שלטו
בה באותה התקופה ובכוחם היה לאסור או להעניש את כל בעלי המעמד הנמוך, שלא מצא חן בעיניהם.
החברה הייתה מלאה באנשים מתנשאים, עשירים ומפונקים, חברה בה איימי לא הצליחה למצוא את מקומה.
בגיל שמונה עשרה, בשל עסקו המדרדר של אביה, הוריה מוצאים לה שידוך מושלם, או שלא כל כך. ;)
מכאן העלילה מסתבכת, ואני לא רוצה לגלות עוד פרטים. אם תיהיו מעוניניים אתם מוזמנים לקרוא.
הוא יותר כמו ספר, שאני באמת משקיעה מאוד על כתיבתו
[מה שלא ניתן לומר על הסיפור הזה, כי השקעתי פחות בגלל עומס]
הנה הקישור:
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=579786
העטיפה:
עד הפעם הבאה. :)
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לילה עם ערפד - סיפור בהמשכים