| 8/2008
 לילה עם ערפד - פרק 20
פרק 20-
"אין מקום אחר שאפשר יהיה לישון בו?" התלוננה קטי וכיווצה את
גבותיה.
-"מצטערת, אין בסביבה מלונות חמש כוכבים" השיבה קארין והסתכלה עליה
בהתנשאות.
"לא חמישה כוכבים, אבל משהו שאפשר יהיה לישון בו, תסתכלי על המקום,
אני בטוחה שאין לו לקוחות כבר הרבה מאוד שנים"
אמרה וגלגלה את עיניה כשלפתע דן
קטע את שתיהן.
"תפסיקו לריב. אנחנו הולכים להזמין חדר... חכו פה" אמר והורה לקטי
וקארין להשאר במקום.
קארין הסתובבה לקטי עם הגב והרימה את ראשה למעלה בעודה
מזמזמת שיר שאפילו לקטי, נשמע מוכר.
"דה קולינג?" שאלה והתרכזה במנגינה שקארין
זמזמה.
"כן" ענתה קארין וסיבבה את ראשה לקטי שנשענה על המכונית. "יקח להם הרבה
זמן?" שאלה קטי ובחנה את האכסניה
בפעם נוספת.
כתשובה קארין הרימה את כתפיה
באי ידיעה והסתכלה מסביב.
הרחוב היה חשוך, רק הפנסים החלשים שעמדו מעליהן, האירו
את האיזור.
ברוב הבתים שלידם לא היה אור, וכנראה גם לא אנשים.
קטי הסתכלה על
קארין שבריכוז רב התבוננה מסביב כשלפתע פניה קפאו והסתכלו רק לכיוון אחד.
קטי
התקדמה לקארין והרימה את עיניה למעלה, אל הבית השכן שעמד מול האכסניה.
הבניין
היה נטוש, בעל זכוכיות ראווה ענקיות, שמישהו ניפץ, ועל הגג דמויות מוזרות שקטי לא
הצליחה לראות בהתחלה,
אבל לאחר שהתרכזה, קפצה לאחור.
"מה זה?!" צעקה והלכה
כמה צעדים קדימה, להתבונן מקרוב.
"גרגוילות" ענתה קארין וחייכה ללא סיבה
מיוחדת.
"גרגוילות? שזה?" שאלה קטי וכיווצה את גבותיה.
"פסלים בצורת שדים.
היו בונים אותם על גגות של בניינים גותים, בעיקר כנסיות.
מה שמסביר את המבנה
המוזר של הבניין הזה, בעבר הוא בטח שמש ככנסייה גותית."
אמרה קארין והתפעלה
מהמראה. "למה לבנות דברים כאלה על כנסיות?" שאלה קטי והסתכלה על שלושת
הפסלים
המפחידים ביותר שראתה מימיה.
"כי אנשים האמינו, שהפסלים האלה שניבנו
בצורת שדים, יגרשו מהמקום את מי שלא רצוי בו.
אפשר להגיד שהם שומרי המקום" אמרה
קארין בהתלהבות ומצמצה עם עיניה.
"אותי הם בהחלט הצליחו להרתיע" השיבה קטי
ועיקמה את פרצופה.
"חבל שלא הצלחתי לראות את המקום כשהוא עוד עמד על רגליו, בטח
הוויטראז'ים היו מלהיבים" הוסיפה קארין ונשכה את שפתיה.
-"ה..ויטראז'ים?" שאלה
קטי והרגישה מטופשת לחלוטין. "את לא יודעת מה זה ויטראז'?" שאלה קארין בתדהמה ודפקה
לה מבט מתנשא.
"בימי קדם כשאנשים לא ידעו קרוא וכתוב, הם נהגו לצייר. וויטראז'ים
הם זכוכיות צבעוניות שיש בעיקר בכנסיות,
שמספרות את סיפור המקום, או סיפורים
קדומים אחרים.. ציור על זכוכית שקופה בקיצור." אמרה קארין והסתכלה על
הזכוכיות
השבורות שכיסו את רצפת המקום.
"חבל שכבר לא נצליח לראות מה היה מצוייר על
הויטראז' ההרוס הזה" אמרה והרימה את ראשה בחזרה אל הגרגוילות.
"את אוהבת את
הדברים האלה, אה?" אמרה קטי ובחנה את השדים המפוסלים שעמדו על גג המקום.
"ברור.
שכחת מי אני?" אמרה וליקקה את שפתיה, דבר שהרתיע את קטי עוד יותר.
"לא, לא
שכחתי." אמרה קטי והתרחקה ממנה בצעדים ספורים.
לא עבר הרבה זמן עד שרגליה של קטי
החלו להרדם, והקור רק החמיר.
"הם היו אמורים לחזור כבר, נהיה קר" התלוננה קטי
והכניסה את ידיה לכיסים.
קארין הביטה לאחור, ולא ניתן היה לראות אף אחד
מהבנים.
"אני הולכת לבדוק מה קורה, תשארי פה ואל תזוזי מילימטר!" הורתה קארין
ובצעדים איטייים התקדמה לכיוון כניסת האכסניה.
"ממש יופי" אמרה קטי והסתכלה
מסביב, הרחוב היה שקט והעביר צמרמורת בגופה העדין.
ניתן היה לשמוע את הצרצרים
שהתחבאו אי שם וכל מיני חרקים אחרים שאכן נתנו לה הרגשה, שהיא לא לבד.
לאחר
שניות ספורות קטי שמעה רעש מאחור וליבה החסיר פעימה.
היא סיבבה את ראשה במהירות
ומולה עמדה ילדה קטנה, גיל 12-13 והסתכלה בעיניה בעיניים חשדניות במיוחד.
קטי
פתחה את עיניה לרווחה והילדה נראיתה לה מוכרת למדי, אך היא לא ידעה
מאיפה.
"ילדה, מה את עושה בשעות כאלה בחוץ?" קראה לה קטי והתקדמה
לכיוונה.
הילדה בחנה אותה מכף רגל ועד הראש והלכה כמה צעדים לאחור.
שיערה היה
חום ועורה חיוור. היא לבשה חולצה קצרה למדי, בשביל חורף שכזה.
ולחיה היו אדומות
מקור. "ילדה את מקשיבה לי?" לחשה לה קטי בטון שקט והבינה שהילדה לא ממש מרוכזת
בדבריה
של קטי ורק בוחנת אותה מכל הכיוונים.
קטי קימטה את גבותיה והסתכלה על
הילדה שלפתע הרימה את ידה וסימנה לקטי לבוא איתה.
"מה היא רוצה" חשבה לעצמה קטי
והסתכלה לכל הכיוונים.
סימן מקארין, מקס, דן או רומן – לא היה!
היא התקרבה אל
הילדה והילדה פנתה לשביל מסויים והחלה להעלות במורדו.
"לאן את הולכת?" קראה לה
קטי וראתה שהיא נכנסת אל תוך חשיכה, דבר שכבר גרם לסימפוטי הניקטופוביה שלה
להתעורר.
בזווית העין היא יכלה לראות דברים רצים מצד לצד, דבר שהיא ידעה מצויין
שהוא אשליה, לא פעם הסימפטומים הללו הופיעו אצלה.
הילדה הקטנה נעצרה במקום ליד
בית ישן, שאפילו דלתו הייתה חצי פתוחה וחלודה וחייכה קלות.
קטי לא רצתה להמשיך
ללכת, אבל משהו מבפנים הורה לה לא לעצור.
היא עלתה במורד השביל ונעמדה כמה
סנטימטרים מול הילדה הקטנה שהסתכלה עליה במבט מופתע וגלגלה את עיניה
כשלפתע איש
מבוגר יצא מדלת הבית והתקרב אל הילדה בעודו צועק :
"קטי כמה פעמים אמרתי לך לא
ללכת לבד בחושך הזה?! כנסי מייד הביתה!" צעק ותפס את הילדה באוזנה בעודו
מוביל
אותה אל תוך הבית.
"כואב לי, תעזוב אותי אבא, תעזוב" צעקה לו הילדה
בחזרה וניסתה להתנגד.
קטי קפאה במקום, היא הסתכלה על האבא והבת, ונדמה היה לה
שהם לא רואים אותה.
האיש המבוגר התכופף אל הילדה ושלח את ידו לכיוון שמאל בעודו
מצביע על קבר ישן שעמד בקרבה.
"מה אמא שלך הייתה אומרת על זה, אה?" אמר והילדה
הורידה את ראשה בהשפלה.
"לא יכול להיות" חשבה לעצמה קטי ונדנדה את ראשה מצד
לצד.
הגבר המבוגר הורה לילדה להכנס לבפנים ובעקבותיה נכנס גם הוא.
קטי הרגישה
תחושות עמוקות מתרוצצות בבטנה וידעה שמשהו לא כשורה.
בצעדים מהירים היא רצה
לכיוון דלת הבית ודפקה עליה בחוזקה כשלפתע שמה לב, שהיא פתוחה.
היא התנשמה
בכבידות והחליטה להכנס. היא שמה את ידה על הידית הישנה וסיבבה אותה לצד שמאל כשלפתע
נשמע
קליל, שסימן לה שהדלת נפתחה.
בקצב איטי ומפוחד קטי פתחה את דלת הבית –
ולא היה בפנים שום דבר!
היא פתחה את עיניה והסתכלה אל תוך הבית, שהיה ריק וחשוך
וקפצה לאחור.
היה ברור מאליו שאף אחד לא נמצא בו. אז מי הם שני האנשים שראתה?
היא סגרה את הדלת במהירות וניקתה
את ידה המלוכלכת בחולצתה ללא חשש.
"מה זה
צריך להיות..?" חשבה לעצמה וסיבבה את ראשה לאחור בעודה מתבוננת על הקבר הישן וההרוס
שעמד מולה.
"ליד כל בית קבר,אה?" ניזכרה בדבריה של קארין והתקרבה אליו באיטיות.
הצמחייה כיסתה אותו לחלוטין ואי אפשר
היה לראות כמעט דבר. קטי הרימה את ידה
ובעדינות הסירה את חלקי הצמחיה הנבולה שהשתלטה על הקבר.
"הרבה שנים לא טיפלו בו
כנראה" אמרה לעצמה והמשיכה להסיר את הצימחייה הנבולה כשלבסוף יכלה לראות מה
רשום
על המצבה.
"סופיה בלאק – אישה אהובה ואמא אהובה." הקריאה קטי בקול
וקימטה את גבותיה.
"למה אין תאריך?" חשבה לעצמה ובלעה את רוקה. היא הסתכלה על
הבית שוב וראשה החל לכאוב בקלילות.
"מה קורה לי" חשבה לעצמה ואחזה בראשה
המסוחרר.
בדמיונה היא יכלה לראות קטעים שלא יכלה לחבר ביניהם וקולות שלא יכלה
לזהות.
היא הרימה את ראשה וניסתה להסדיר את נשימתה כדי להרגע.
מול הבית עמדה
קופסת דואר שתקעו אותה על מקל ובה אינספור מכתבים.
היא התקרבה לדואר והחלה
להקריא את השמות אליהם המכתבים מיועדים.
"סופיה בלאק", "סופיה בלאק" , "דונלד
בלאק", "דונלד בלאק", "סופיה ודונלד בלאק", "דונלד... וקטרין בלאק?!"
אמרה בקול
והורידה את ראשה, שהיה מבולבל לגמרי.
"אין מצב.." אמרה לעצמה והרימה את ראשה
בחזרה אל הבית הישן. תחושת הדה ז'ה וו שהיא הרגישה באותו הרגע,
הייתה בלתי ניתנת
להכחשה וחזקה לחלוטין.
היא החלה לקשר בין הדברים, אבל עדיין לא ידעה אם הקשרים
שהיא עושה, הם נכונים כשלפתע ניזכרה בקארין וכולם,
שבטח מחפשים אותה בזה הרגע,
ובמהירות הוציאה כמה מכתבים מתיבת הדואר ושמה בתוך מעילה.
היא נשמה עמוק ומייד
החלה בריצה לכיוון האכסניה, הדרך לא הייתה מסובכת כלל, כל מה שהיה עליה לעשות זה
לרדת
במורד השביל ולפנות לכיוון האכסניה שנראתה באופק.
תוך כדי ריצתה היא
החלה להעביר את הדברים שראתה לפני כמה דקות בראש ולא יכלה להמנע לחשוב על
האפשרות,
שהיא מתחילה להזכר בעבר שלה.
אבל נראה לה לא הגיוני, שמגוריה היה
במקום כמו קראנו. "לא יכול להיות.." המשיכה להגיד לעצמה בעודה רצה אל
האכסניה
כשלפתע ראתה את דן ומקס סורקים את האיזור.
"דן!" צעקה ושניהם הסתובבו. "איפה
היית?!" צעקה עליה קארין שנדחפה מאחורי דן ומקס והתקדמה לכיוון קטי כשלפתע
דן
קטע אותה.
-"אל תצעקי עליה, הכל באשמתך. מי אמר לך להשאיר אותה כאן לבד?" צעק
עליה דן והיא פתחה את עיניה בתדהמה.
"איפה היית?" שאל דן את קטי והיא הורידה את
ראשה.
"הייתי צריכה ללכת לשירותים" שיקרה כי לא רצתה לבלבל גם אותם.
אחרי
הכל, זה יכול להיות פרי דמיונה, היא חשבה. "שירותים?" אמר מקס בטון ציני
"לא
יכלת להגיד לנו? בשביל זה יש אכסניה!" אמר והרים את טונו. "מקס תירגע!" הורה לו דן
והסתכל על קטי שעמדה
עם ידיה בכיסים, ובתוך מעילה מכתבים, שמרוב לחץ, היא שכחה
מהם בעצמה.
"קטי הדאגת אותנו, אל תעשי דברים כאלה שוב" אמר לה דן ונשם
לרווחה.
"מצטערת" מלמלה בשקט והסתכלה על מקס, שפניו החליפו צבעים מרוב
דאגה.
לאחר שניות ספורות שכולם עמדו בהלם אחד מהשני, דן הסתובב והתקדם לכיוון
האכסניה כשקארין רצה אחריו ומנסה
לדבר איתו.
רומן לא היה בחוץ אלא טיפל
בעניינים של האכסניה והתשלום.
קטי הורידה את ראשה והתקדמה לכיוון כולם כשלפתע
מקס תפס אותה בידה והצמיד אותה אליו.
"תקשיבי לי טוב, זאת פעם אחרונה שאת עושה
דבר כזה, במיוחד בקראנו, את לא יודעת עד כמה זה מסוכן." אמר לה ומבטיהם נפגשו.
"שוב ההרגשה הזאת" חשבה לעצמה קטי כשלפתע הרגישה את ידו, מרחיקה אותה
ממנו.
היא לא רצתה להודות בכך, אבל היא הרגישה מן סוג של אכזבה.
"קטי, קראנו
זאת לא עיר שאפשר לשחק בה מחבואים את מבינה? זאת העיר הכי עתיקה שתראי בחיים שלך
וזאת גם
יכולה להיות העיר האחרונה שתראי בחיים שלך אם לא תפסיקי עם זה." אמר
והתרחק ממנה בכמה צעדים.
"העיר הזאת שורצת ביצורים כאלה, שלא ראית, ולא תראי
בחיים שלך. בני האדם המעטים שנשארו פה, הם בסך הכל
בשר למאכל או משחק במאבק
כוחות בינם. אם לא הייתה לנו ברירה, לא היינו הולכים לפה, תאמיני לי.
אני מבקש
ממך, תשארי צמודה אלינו." הוסיף מקס וסימן לה עם ראשו להתקדם לכיוון
האכסניה.
היא לא ידעה מה להגיד ולכן בפה סגור התקדמה לאן שרצה, בעודה מעבדת את
כל דבריו.
היא לא ידעה אם לספר להם את מה שראתה או לא, היא לא רצתה שהם יחשבו
שהיא משוגעת והיא בעצמה לא רצתה
לטפח תקוות שווא לפני שהיא תבדוק את
הדבר.
היא התקרבה אל האכסניה כשלפתע שמעה רעש, שמקורו היה קרוב מאוד למקום
האכסניה.
"מה זה?" שאלה והסתובבה אל מקס שהלך מאחוריה.
הוא הוריד את ראשו
וסגר את עיניו, ככל הנראה האזין לסביבה וריחרח את המקום.
"מקס?" שאלה קטי
והסתכלה על ההבעה המוזרה שהייתה על פניו.
"זה כלום, תכנסי מהר" אמר ודחף אותה אל
הכניסה. האכסניה הייתה בדיוק לפי ציפיותיה של קטי, כבר מבחוץ היא ידעה
איך היא
הולכת להראות מבפנים, ולא טעתה בדבר.
צבע הקירות היה ורוד מלוכלך גם מבפנים,
והריח שמילא את המקום, יכל לגרום בחילה אפילו לחזיר.
"מאמא מיה, מה עבר על המקום
הזה?" שאלה וסגרה את עפה עם שתי אצבעותיה.
"אל תדאגי, כשתכנסי לחדר, תפתחי חלון
ויהיה הרבה יותר טוב" הבטיח לה רומן וחייך בקלילות, למרות שהבעת פניו
ניראתה
יותר מזועזעת משלה.
היא ידעה שאם היא סובלת מהריח, כל האחרים בטח סובלים פי
שמונה יותר ממנה, כי חוש הריח של כל השאר מפותח
בהרבה משלה.
כולם הרימו את
תיקיהם ועלו לקומה הרביעית של האכסניה, בה היה חדרם.
לקטי וקארין שכרו חדר אחד,
ולרומן דן ומקס, חדר אחר.
"אתן תשנו כאן" אמר להן רומן והצביע על אחת הדלתות הכי
מפחידות ומזעזעות שקטי ראתה בחייה.
"פשוט מעולה" אמרה קטי בקול רם וציני
לחלוטין.
היא כבר יכלה לראות את "הנוף" שיהיה בתוך החדר ברגע שהם יפתחו את
דלתו.
דן שם את ידו על הדלת והכניס את המפתח לבפנים.
לאחר שניות ספורות, הוא
פתח את הדלת החלודה והדליק את האור.
קארין וקטי פתחו את עיניהן בתדהמה. "אין
מצב" אמרו בו זמנית והסתכלו אחת על השניה בהלם מוחלט.
קטי הכניסה את ראשה לבפנים
והזדעזעה עוד יותר.
החדר היה בצבע אדום כהה, בו שתי מיטות גדולות וישנות, שנראה
היה שאף אחד לא ישן עליהן שנים.
בפינת התקרה היו קורי עכביש והחלונות היו גדולים
להפליא.
קטי נכנסה אל החדר ראשונה והדבר הראשון שעשתה זה להעביר את ידה על אחת
הארוניות שעמדו ליד מיטתה.
ידה התכסתה באבק מוחלט וקטי עיקמה את פניה
בגועל.
"אז...כמה שנים כבר לא ניקו כאן?" שאלה וניסתה להשמע אופטימית
לגמרי.
קארין נכנסה מייד אחריה, העיפה את תיקה על השידה ומייד התיישבה על אחת
הכורסאות שעמדו ליד החלון.
הכורסא הייתה בצבע אדום, מלאה באבנים צבעוניות שלא
החמיאו לה כלל.
"לא יכול להיות יותר טוב מזה" אמרה קטי בציניות והשפילה את מבטה
כשלפתע רומן נכנס אל תוך החדר ושילב את ידיו.
"אז מה את רוצה? לישון בתוך
הג'יפ?" אמר בציניות מוחלטת וכיווץ את גבותיו כשלפתע קטי פתחה את עיניה
לרווחה
והתקדמה לכיוונו. "רעיון טוב! כן, כן, בבקשה!" הפצירה בו ודפקה לו מבט
מתחנן.
הוא פתח את פיו בהלם והתקדם לכיוון הדלת "ממש לא!" צעק בחזרה והסתובב
אליה עם פניו "לילה טוב" הוסיף וטרק
את הדלת בחוזקה.
קטי הסתובבה אל קארין עם
מבט מבולבל והסתכלה מסביב.
"איזה יופי, לא רק שאני בחדר מפחיד ומזעזע, אני גם
נמצאת בו עם ערפד, ולא סתם ערפד, אלא ערפד שלא מחבב אותי בכלל!"
אמרה ונשמה
בכבידות.
"תכבי את האור" לפתע ביקשה קארין בקול צרוד לחלוטין שגרם לקטי
צמרמורות.
"לא! יש לי ניקטופוביה, וחוץ מזה, לא תראי כלום" אמרה
והתיישבה על
מיטתה, כשלפתע שמה לב לסדינים החדשים שעטפו אותה.
"לפחות משהו חדש פה..." אמרה
קטי לעצמה בטון שקט ומעודד ונשכבה בנוח.
"חושך זאת לא בעיה בשבילי, ערפדים רואים
מצויין בחושך, אפילו יותר טוב מאשר ביום, אבל אם את מפחדת, אל תכבי,
לא אכפת לי"
אמרה קארין בטון אדיש והמשיכה לשבת בכורסא שהשקיפה על כל העיר.
בינתיים בחדר
הבנים-
"רומן תלבש את זה כמו שצריך!" אמר לו דן וניסה לסדר את הגלימה שהוא סירב
ללבוש.
"קל לך לדבר, אם היית מריח את הסירחון שיש לדבר הזה, היית שותק!" התלונן
וסתם את אפו, שנהפך לאדום.
"נראה לי הגלימה הזאת שרדה את ימי הביניים" אמר ונשם
דרך פיו.
"מה אני יעשה? לא הצלחתי להשיג משהו אחר" השיב דן כשלפתע שמע את דלת
האמבטיה נפתחת וסיבב את ראשו לאחור.
מהאמבטיה יצא מקס, לבוש בגלימתו, שהסתירה
אפילו את תווי פניו. "מצויין" אמר דן והסתכל עליו
"אף אחד לא יזהה אותנו" הוסיף
והעלה חיוך מרוצה על פניו. "דן, אם אני יחנק מהסירחון הזה, זאת תהיה אך ורק
אשמתך,
שתדע לך" אמר לו רומן וללא ברירה, לבש את גלימתו כמו שצריך.
"שמעתי
שבצפון העיר נמצאים רוב חברי מסדר הדרקון, נצטרך ללכת לשם ולעקוב אחרי כמה
מהם."
אמר דן בנחישות והתפעל מעצמו ומהגלימה אותה לבש, במראה.
"אין לנו הרבה
ברירה, העיקר שלא יחשפו אותנו" הוסיף והוציא מתיקו נשק למקרה חירום.
"רומן תשים
את זה עצמך, אין לנו כבר מקום. אם קורה משהו, תפתח באש." אמר דן והעביר את הנשק
לידיו של רומן.
רומן נדנד בראשו לתשובה חיובית ושם את הנשק על המיטה בזמן
שהתארגן.
לא עבר הרבה זמן עד שהם עזבו את החדר, ואת האכסניה עצמה.
-חדר
הבנות-
"צריך לבדוק אם הכל הולך טוב" אמרה קארין וקמה מהכורסא הישנה, עליה
ישבה.
-"מה הולך כמו שצריך?" שאלה קטי וקמה ממיטתה גם היא.
"אני כבר חוזרת,
חכי כאן" הוסיפה קארין ויצאה מהחדר במהירות האור.
קטי החלה להוריד את מעילה
שהפריע לה לנוח כשלפתע המכתבים נפלו והתפזרו על הריצפה.
"אוי לא" חשבה לעצמה
והחלה לאסוף אותם במהירות.
היא לקחה את תיקה ורוקנה אותו לגמרי. בתחתית התיק היא
שמה את המכתבים שלקחה ומעליהם את כל שאר החפצים
שלה וסגרה את התיק במהירות
כשלפתע שמעה קול של דלת נפתחת ונטרקת בחוזקה.
הייתה זאת קארין שעמדה מולה עם מבט
מבולבל.
"מה קרה?" שאלה קטי והתקרבה אליה.
"אני לא יכולה להשאיר אותך פה לבד,
את באה איתי, תתארגני מהר!" צעקה קארין והתקרבה לתיקה, בעודה מחטטת
בו ומוציאה
את כל תוכנו.
"מה קרה?" שאלה קטי ופתחה את עיניה.
"הטיפשים האלה שכחו את הנשק
על המיטה. מה יהיה אם יקרה משהו?! "
אמרה קארין בלחץ והוציאה מכיסה אקדח קטן
ומוזר לחלוטין.
קטי שפשפה את עיניה ובתוך שניה האקדח חזר אל תוך כיסה של
קארין.
"מה את מסתכלת?! קחי את הדברים שלך!" צעקה קארין וקטי קפצה לאחור בעודה
מתארגנת ל-לא יודעת מה.
המשך יבוא... :]]]
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לילה עם ערפד - סיפור בהמשכים