| 8/2008
 לילה עם ערפד - פרק 21
פרק 21
-חנות הזמן— "שתי גלימות בבקשה" אמרה קארין בעודה מחזיקה סכין צמוד לצווארו של המוכר הזקן והמוזר.
"אני לא מוכר גלימות!" אמר לה והרים את טונו וכתוצאה מכך היא הידקה את הסכין לצווארו אף יותר.
"אל תספר לי סיפורים!" צעקה וקירבה אליו את פרצופה.
"אין לי זמן למשחקים איתך" הוסיפה והראתה לו את זוג הניבים שהשתוקקו לחורר את צווארו.
פניו של המוכר הזקן החווירו ובשבריר שניה דופק ליבו עלה מעל לממוצע.
"תרגע, כל עוד תביא לי את מה שאני מבקשת, לא יקרה כלום" אמרה קארין והלחיצה אותו עוד יותר.
"ואם לא, אתה כבר יודע מה יקרה" אמרה וליטפה את צווארו בתנועות עדינות ומצמררות.
"עבר הרבה זמן מאז שאכלתי בפעם האחרונה" הוסיפה ודפקה לו מבט חייתי.
המוכר סגר את עיניו וידיו החלו לרעוד מרוב פחד.
"בסדר בסדר" אמר אך סירב לפתוח את עיניו.
"תעזבי אותי, ואני אביא לך את מה שאת צריכה" הוסיף והתנשם בכבידות.
קארין עזבה את פניו והורידה את ראשה בעצבנות.
ראו עליה שהיא ממהרת ומסוגלת לעשות כל דבר אם הוא לא יביא לה את מה שהיא צריכה.
קטי עמדה בצד, מסתכלת על כל המחזה בהלם ולא מבינה מה קורה לקארין.
היא שאלה את קארין מה קרה, אך היא סירבה לענות והייתה עסוקה בלהפחיד למוות את המוכר הזקן שנכנס
אל המחסן שלו על מנת להוציא לה את מה שהיא צריכה.
לאחר שניות ספורות הוא יצא מהמחסן כשבידיו שתי גלימות שחורות.
הוא נעמד רחוק ממנה ובצעדים איטייים שם את הגלימות על השולחן והורה לה לקחת אותן משם, הוא לא
רצה לבוא איתה במגע, במיוחד אחרי שהיא כמעט אכלה אותו.
קארין ללא חשיבה מוקדמת התקדמה אל הגלימות ובמהירות זרקה אחת לעבר קטי.
"אני צריכה ללבוש את זה?" שאלה קטי ופתחה את פיה בהלם.
קארין נדנדה בראשה כתשובה חיובית ומייד לבשה על עצמה את הגלימה הארוכה.
קטי גלגלה את עיניה מצד לצד והבינה שכל מה שהיא יכולה לעשות, זה להקשיב לקארין, שהיה נדמה שהיא איבדה
את שפיותה.
"היא בטח דואגת להם.." חשבה לעצמה קטי בראשה והסכימה עם המחשבה הזו.
שניות ספורות לאחר מכן קטי עמדה מול המראה שבחנות, מסתכלת על עצמה ועל הגלימה שכיסתה את כל פניה,
הגלימה הייתה גדולה ממנה בכמה מידות והיא בקושי ראתה לאן היא הולכת.
קארין קשרה את גלימתה של קטי מאחור וכך אפשרה לקטי לנוע בחופשיות.
"למה אתן צריכות גלימות?" לפתע פתח המוכר הזקן בשיחה והסתכל על שתיהן בחשד.
"אל תתערב, זקן חרמן. זה לא עניינך. מה חשבת, שאני לא אדע שאתה מוכר פה גלימות? קשה לא לגלות זאת כשכל
חברי המסדר בעיר הרקובה הזאת קונים אותן ממך!"
אמרה בעצבנות ותפסה את קטי בידה, בעודה גוררת אותה לכיוון היציאה.
הזקן האדים מרוב כעס והתיישב על כיסאו, בעודו מחזיק את עצמו בידיים כדי לא להגיד דבר נוסף לקארין.
-הבנים-
"תפסיק ללכת כמו חולה נפש!" העיר דן לרומן שהלך בזיגזג מוחלט.
"אם הייתי עוד חיי, בטוח הייתי מאבד את חיי מהסירחון של הדבר הזה!" אמר רומן בעודו מתנשף בכבידות
ועושה פרצופים מעוותים.
"תפסיק להתלונן, גם הגלימות שלנו לא בניחוח ורדים!" השיב לו דן ונתן לו מכה בראש.
"מה אתה עושה?!" צעק רומן כשפתע מקס קטע את שניהם.
"ששש… תיהיו בשקט! הגענו." אמר ושלושתם הרימו את ראשיהם למעלה.
הם עמדו בין אינספור אנשים שהלכו בגלימות ונעמדו ליד במה שעמדה מולם.
"זה המקום?" לחש רומן והסתכל בהתלהבות מסביב.
"מה אתה שמח?! זה יכול להיות היום האחרון בחיים שלך!" העיר דן ונתן לו מכה נוספת בראש.
"ששש..תפסיקו שניכם!" קטע אותם מקס וסימן להם להיות בשקט.
"אתם רוצים למות?! כי אני לא. אם יגלו שזה אנחנו, הלך עלינו אתם שומעים?!" לחש להם דן ונשם
בעצבנות בעודו מתקרב אל הבמה שעל פי מראיה היה ברור מאליו שמשהו הולך לקרות עליה.
"תראו את כל הלפידים על הבמה, יש להם טקס היום?" לחש רומן והוריד את ראשו.
"כנראה" השיב לו מקס והם המשיכו להתקדם ולנסות לא לעורר תשומת לב.
"הנשק אצלך, נכון רומן?" שאל מקס ורומן מייד הכניס את ידו אל תוך אחד מכיסי הגלימה כשלפתע הבעת פניו השתנתה.
הוא נהיה חיוור ופתח את פיו בהלם כשהוא ניזכר שהשאיר את הנשק על המיטה בזמן שהסתדר, ושכח מהדבר בגלל
שהיה יותר מדי מרוכז בריח של גלימתו הישנה.
"נכון, רומן?" חזר על עצמו מקס והסתובב אל רומן שפניו הכחילו.
"רומן?!" לחש לו דן וצבט אותו בכתפו. רומן הרים את ראשו, פתח את פיו וסגר אותו מיידית, כי אינו ידע איך לספר זאת
למקס ודן, שעמדו והסתכלו עליו בעיניים מאיימות.
"לא לא לא, אל תגיד לי ש…" לחש דן לרומן וכיווץ את גבותיו.
רומן הוריד את ראשו ובלע את רוקו, פעמיים. "אתם תהרגו אותי" אמר ונשך את שפתיו בעודו מתייסר ממה שעשה.
"לא! איך אתה יכול להיות כל כך טיפש?! שכחת את הנשק?!" אמר מקס והרים את טון קולו, ואז הנמיך אותו מייד
והסתכל
מסביב לראות אם מישהו שם לב.
"לא יכול להיות!" הוסיף ושם את ידיו על ראשו, מתייסר רק מהמחשבה מה יקרה אם יגלו אותם, שהיה דבר צפוי בהחלט.
"הלך עלינו.." לחש דן והסתכל מסביב.
"אנחנו לא נצא מפה" הוסיף בקול צרוד ושילב את ידיו.
הבנות—
"הדבר הזה..אצלך?" לפתע שאלה קטי בעודה הולכת מאחורי קארין בקושי רב.
"הנשק? כן" השיבה קארין ונעצרה במקום כדי שקטי תשיג אותה.
"את רואה את האנשים שם?" שאלה קארין והסתכלה על קטי שהרימה את הגלימה כדי שתוכל לראות את פניה של קארין.
"איפה..? אה כן" ענתה במהרה והסתכלה מסביב.
באופק נראתה המולה של אנשים, כולם הלכו בגלימות שחורות ולחלק היו נרות בידיים.
את בטנה של קטי תקפה מועקה נוראית והיא התכופפה מכאבים.
"קטי את בסדר?" שאלה קארין והתכופפה לראות אם הכל טוב.
לאחר שניות ספורות קטי יכלה להרגיש את המועקה נעלמת, ושוב יכלה לעמוד על הרגליים.
"עכשיו כן" אמרה ונעמדה זקוף.
"קטי, תקשיבי לי טוב. מה שאת רואה, זה לא אנשים. בגלל זה את צריכה לשמור צעל פרופיל נמוך כשנכנס לשם, מבינה?"
אמרה קארין וניסתה להשמע עד כמה שיותר רגועה.
"מה זאת אומרת לא אנשים?" השיבה קטי בשאלה וכיווצה את גבותיה.
"שם נמצא מסדר הדרקון, כל חברי מסדר הדרקון הם ערפדים" אמרה קארין ובלעה את רוקה על מנת לראות מה
תהיה תגובתה של קטי. קטי קפצה לאחור ומצמצה על עיניה.
"מה מה מה?! אנחנו הולכות להתערבב בחברת ערפדים? השתגעת?! הם ישר יגלו אותי!" צעקה בפחד והלכה כמה
שיותר אחורנית.
קארין רצה לקראתה ותפסה בידה בעוצמה מרבית.
"קטי, דן, מקס ורומן נמצאים שם ללא הנשק שלהם, אנחנו חייבות לתת להם אותו. אם יקרה משהו, הם לא יצאו משם.
את לא יודעת למה המסדר הזה מסוגל. בחיים לא נראה אותם!" צעקה קארין בחזרה והתנשמה בכבידות.
"גם אני לא רוצה לעשות את זה. אבל אני לא יכולה ללכת לשם ולהשאיר אותך איפשהו לבד, את חייבת ללכת איתי.
אם תשמרי על פרופיל נמוך לא ישימו לב אלייך! תסתכלי על עצמך" הוסיפה קארין וסיבבה את קטי פעמיים.
"את בגלימה מספיק ארוכה כדי שלא יראו את פנייך, או שום חלק אחר בגוף שלך!" אמרה והורידה את ידיה מקטי.
קטי הורידה את מבטה ונשמה בכבידות.
היא הרימה את ראשה והסתכלה מסביב, היא ידעה לאן היא נכנסת.
ולא היה לה מספיק ביטחון עצמי כדי להכנס ולהעמיד פנים שהיא אחת מהם.
אבל ברירה? לא הייתה.
"אם כך, בואי נלך" אמרה קטי ובלעה את רוקה. קארין נשמה לרווחה ונעמדה זקוף.
"רק דבר אחד יכול להסגיר אותך" לפתע אמרה קארין והרימה את גלימתה של קטי, כדי שתוכל להסתכל על פניה.
"אסור לך להלחץ. אם תפחדי, פעימות הלב שלך יסגירו אותך, את חייבת לנשום לאט ובטוח. שלא יחשדו בכלום."
ביקשה קארין וקטי יכלה לשמוע את ליבה כבר יוצא מבית החזה שלה.
"טוב תני לי להרגע" ביקשה והחלה לנשום באיטיות ולהרגיע את פעימות ליבה הלחוצות.
לאחר דקות ספורות היא נעמדה זקוף וסימנה לקארין שהיא מוכנה להכנס אל המקום.
לא עבר הרבה זמן עד שקטי וקארין התערבבו בקהל והלכו צמוד על מנת לא להפרד,
פניהם לא נראו מבעד לגלימה וכל מה שקטי יכלה לחשוב עליו, זה לשמור על דופק סדיר ולא לעורר תשומת לב.
אחרי הכל, היא הולכת בין אינספור ערפדים, שלא נראו לה נחמדים במיוחד.
השתיים התקרבו אל הבמה הגדולה והחלו לחפש עם עיניהם את דן, מקס ורומן שעמדו לא רחוק, אך לא ראו אותם
בגלל
הקהל הרב.
"את רואה אותם?" שאלה קארין את קטי כשלפתע משהו קטע את שיחתם.
כמה אנשים שעמדו על הבמה, תקעו בשופר והצליל התפשט על כל רחבי המקום.
קטי הרימה את מבטה והסתכלה בסקנות רבה על המתרחש.
לא עבר הרבה זמן עד שעל הבמה עלה גבר, ללא גלימה. לפי מראהו בשנות ה50-60 לחיו, גבוהה יחסית, שיער לבן וארוך
שאסוף בקוקו, ומבט מעורר חלחלה.
עיניו היו גדולות ושחורות כלילה, וגופו שרירי וחסון.
"דרקולה בהתגלמותו" חשבה קטי והסתכלה על המראה המפחיד שהוא שידר.
לאחר שניות ספורות הוא התקרב למיקרופון שעמד על הבמה ועוד לפני שפתח צאת פיו – נשמעו קריאות ומחיאות
כפיים מהקהל , שלפי הקולות שהוא השמיע, התלהב נורא.
"מי זה?" לחשה קטי לקארין והמשיכה לעמוד מכופפת. "אני לא בטוחה, אבל לפי הקריאות, נראה לי שראש המסדר."
השיבה קארין והמשיכה לחפש בעיניה את דן רומן ומקס כדי לתת להם את מה שצריך ולהסתלק מהמקום.
"שיט שיט" חשבה לעצמה קארין והמשיכה לבחון את הסביבה, אך מרוב כל הקהל שעמד ועשה רעש, לא יכלה להתרכז
בדבר. לאחר כמה שניות, מחיאות הכפיים הופסקו ושקט השתלט על המקום, אף אחד לא דיבר.
תשומת לב כזו, קטי לא ראתה מימייה.
הזקן שעמד על הבמה חייך וחשף את ניביו הארוכות במיוחד ופתח בנאום.
קולו היה קול בס, ורק מלשמוע אותו, צמרמורת חזקה עברה על גופה של קטי.
"אחיי היקרים" אמר הזקן ופנה את הקהל שהשתוקק לשמוע מה יש לו לומר.
"אני שמח להיות נוכח כאן הלילה. כולנו יודעים עד כמה קשה היה לנו באלפי השנים האחרונות.
להתחבא, לגסוס, להיות רעבים – אבל לא עוד!
מחר זה היום! היום שחיכינו לו כל כך הרבה דורות." הוסיף הזקן בטונו המפחיד והסתכל על הקהל הצמא לדם.
"לא נצטרך להתחבא יותר, לא נצטרך לגסוס מרעב – עכשיו, נוכל להתקיים בחופשיות, כמו שתמיד רצינו.
לאחר פתיחת השערים מחר, נוכל להראות לעולם כולו – מי אנחנו.
נוכל להיות חופשיים, ללא הגבלות. רבותיי, הלילה עוד צעיר, והוא כולו שלנו.
אז נכבד את עצמינו לקראת מה שיקרה מחר, במשהו שאנחנו לא יכולים לחיות בלעדיו."
הוסיף הזקן והפנה את מבטו לעוזרו, שעמד לצידו.
"דוק, בוא נכבד את אורחיי הערב, תוציא אותם!" צעק בקולי קולות כשלפתע כמה מחברי המסדר עלו על הבמה,
ואחרים
הובאו 5 נשים, כבולות באזיקים.
פניהן ושפתיהן כחולות ויבשות. קטי עמדה משותקת, מסתכלת על המתרחש כשקארין המשיכה לחפש את דן מקס
ורומן עם עיניה.הנשים הועמדו במרכז הבמה ולשם עלו 10 מהנציגים הכי נאמנים, לפי דבריו של הזקן והועמדו מול
הנשים המבוהלות.
"קארין! מה הם עושים?" לחשה קטי בקול צרוד ומבוהל ושמה את ידה על ליבה שהחל להגביר את קצבו.
"אל תסתכלי על זה! עוד חמש דקות אפילו לא תוכלי לראות את השרידים של הנשים הללו. תתרכזי במה שבאנו לעשות!"
;העירה לה קארין ושמה לב לדפיקות ליבה שהתגברו.
"קטי! תקחי את עצמך בידיים!" ביקשה ובלעה את רוקה בעודה מסתכלת מסביב.
קטי הורידה את ראשה ובפחד הסתכלה על הקהל הנרחב, חלק מחברי המסדר הורידו את הגלימות מראשן, וניתן היה
לראות את הפרצוף החייתי והצמא לדם שלהם.
הם היו מעוותים ומעוררי חלחלה, קטי סגרה את עיניה והחלה לנשום בכבידות.
"מקס, זאת לא קטי?" לפתע שאל דן ושם לב לקארין וקטי שעמדו בצד ובחנו את הסביבה, אך לא ראו אותם.
בשבריר שניה מקס סיבב את פרצופו והסתכל לכיוונן.
"מה הן עושות פה?!" חשב לעצמו מקס והרגיש שהוא הולך להשתגע מעצבים.
דן ומקס הסתכלו אחד על השני ולא ידעו מה לעשות. כשלפתע מקס לחש משהו לאוזנו של דן ודן פתח את עיניו בהלם.
קטי עמדה עם הגב אליהם וחיפשה אותם בקהל שמולה, מפחדת להסתכל על פרצופם של חברי המסדרים, שנמצאים
קרובים אליה. כשלפתע, שמעה צעקות והסתובבה אל הבמה, היא יכלה לראות איך הערפדים שהיו על הבמה,
קרעו את הנשים האלה לחתיכות, אחד מחברי המסדר, תפס את אחת הנשים בשיערותיה וסיבב לה את הראש בכזאת
עוצמה, שהוא נעקר ממקומו והתגלגל אל הקהל, שתפס אותו, ובמהרה לא השאיר ממנו שום דבר.
קטי פתחה את עיניה ודמעות החלו לזלוג, לפני כמה שניות היא ראתה את הנשים האלה בחיים, ועכשיו?
ראתה איך קרעו אותן לגזרים, לחתיכות.
"לא יכול להיות" חשבה לעצמה ודמעות המשיכו לזלוג על לחיה האדומות.
היא נכנסה להלם ויכלה להרגיש את ליבה מכפיל את מהירותו ובמהרה ומאיים לצאת מהמקום.
היא החלה לרעוד מרוב פחד ובלעה את רוקה, יודעת שלא יכולה להשתלט על עצמה יותר.
ההפחד היה בלתי נשלט. קארין שמה לב למתרחש ותפסה את ידה כשהיא מנסה לגרור אותה משם, אך ללא הצלחה.
אחד הערפדים נעמד מול קטי והסתכל עליה במבט חשדני לחלוטין. "מה קרה?" שאל אותה בקול צרוד וגלגל את עיניו,
כשיכל לשמוע את הלחץ בו היא נתונה. "לחוצה ממשהו?" הוסיף לפתע וקרע את הגלימה מעליה.
קטי נעמדה מולו, פניה חיוורות ומשותקות, לא יכולה לזוז בעודה מסתכלת על ניביו החדות.
כשלפתע כולם מסביב נעצרו ושקט השתלט על המקום.
הערפד התקדם כמה צעדים לקראתה ובחן אותה מכף רגל ועל הראש כשלפתע קירב את פניו אל צווארה והסתכל על
הבעת פניה. קארין עמדה בצד, משותקת לחלוטין, אף אחד לא זיהה אותה, וגם אם כן, היא ערפד, אין לה מה לפחד,
לא כולם במסדר מכירים את כולם. אבל קטי? ידעה שזהו סופה.
הערפד שם את ידו על צווארה של קטי וליטף אותו מעלה מטה.
"את בן אדם" אמר לפתע וכיווץ את גבותיו. "הגעת בדיוק בזמן, כבר כמה ימים, שלא יכלתי לאכול כמו שצריך"
הוסיף וזכה לאהדה מצד חבריו שעמדו לצידו והזילו ריר על קטי שעדיין הייתה משותקת ואפילו לנשום לא יכלה.
"בתיאבון" אמר לעצמו כשלפתע עף הצידה ונתקע עם פניו בתוך אחד הבניינים שעמדו מסביב.
"מקס?" חשבה קטי לעצמה וראתה אותו עומד מולה, הוא קרע את גלימתו כדי שיראו את פרצופו ונהפך לחלוטין.
הניבים שלו היו בחוץ ועיניו היו נטולי אישונים, מראהו היה חייתי ומפחיד מתמיד, הוא נהפך לערפד ולא היה זכר
לצורתו האנושית.
הוא הסתכל על קטי ואז הפנה את מבטו אל חברי המסדר שהקיפו את המקום.
קארין הוציאה מכיסה את הנשק וזרקה אותו אל עברו של מקס,שתפס את הנשק וכיוון אותו לצדדים.
בגלל יחודו של הנשק הזה, בו השתמשו רק ציידי הערפדים, כל ההמולה, התרחקה מעט, אך נהפכה לעצבנית ביותר,
צמאה לדם.
לפי הבעות פניהם של שאר הערפדים, מקס היה מוכר באיזור, והם לא שמחו לראות אותו כלל.
"אתה עוד מעז לבוא לכאן?!" צעק לו אחד הערפדים ונעמד מולו, כדי להתעמת איתו.
מקס כיוון אליו את האקדח ופתח את עיניו בעצבנות.
"זה הסוף" אמרה לעצמה קטי כשלפתע הרגישה יד מחזיקה את שלה, היא סיבבה את פרצופה במהירות ולפני
שעוד שמה ל
ב לכך, היד משכה אותה אל היציאה והיא החלה לרוץ מהר מאוד.
היה זה דן שהחזיק בידה ובמהירות האור, משך אותה מן המקום, בעודו רץ ומכה את כל מי שעובר באיזור.
קטי לא יכלה לרוץ מהר כמוהו, לכן הוא לקח אותה על ידיו ובמהירות, היא יכלה לראות את המקום רק באופק.
"דן?!" צעקה לו והוא סירב להניח אותה על הרצפה. "דן! אנחנו לא יכולים לברוח, מקס שם!" צעקה בעודה מתנשפת
ודמעות קרות על לחיה, אך דן שתק ולא הוציא מילה.
לאחר דקה או שתיים, הוא הניח אותה על הרצפה והיא הסתכלה אל האופק, המקום היה נראה רחוק מתמיד
והיא סיבבה את ראשה אל דן בעצבנות.
"אנחנו חייבים לחזור! מקס שם!" צעקה עליו והחלה לבכות, יודעת שזהו סופו של מקס.
דן התיישב על הריצפה והחל להתנשף בכבידות. "דן אני מדברת איתך!" צעקה עליו בקול חנוק וקימטה את פניה הבוכיות.
דן קם מהריצפה והסתכל אל תוך עיניה, אך לא יכל לומר דבר כשלפתע קטעו את שיחתם.
הייתה זאת קארין ורומן שרצו אחריהם ובמהירות הגיעו למקום הימצאם.
"צריך להתחבא" צעקה קארין בעודה מתקרבת יותר ויותר אל דן וקטי.
"מקס נשאר מאחור" הוסיפה בקול חנוק והסתכלה על על האופק.
רומן, דן וקארין החלו להתקדם אל כיוון האכסניה ומשכו איתם את קטי, בכוח.
היא סירבה ללכת, לכן דן לקח אותה על גבה.
לאחר דקות ספורות הם הגיעו אל האכסניה וקולה של קטי היה חנוק ולדבר יותר, היא לא יכלה.
היא צעקה את כל נישמתה, עכשיו לא נשאר בה כוח לדבר.
דן הניח את קטי על הריצפה והיא התמוטטה. "דן, מקס שם" החלה לבכות שוב ושמה את ידיה על פניה כשלפתע
דן סיבב
את פניו אליו וצעק בכל כוחותיו:
"מקס החליט את זה!" ומייד הנמיך את טונו כשהבין שיצא מכלל שליטה. קטי הרימה את מבטה אליו, תוהה למה
הוא אמר
את זה והוא המשיך להתשנף.
"מקס לא יחזור קטי" אמר בטון שקט והתיישב על הריצפה לידה, מנסה להרגיע אותה.
"מה זאת אומרת לא יחזור?! מקס לא יחזור?!" צעקה עליו ויכלה להרגיש את הלב שלה נקרע לגזרים, וכך גם נישמתה.
"בעבר, מקס היה אחד מחברי המסדר, הוא היה אחד הטובים ואחרי שהוא פרש, הם הרגישו שהוא בגד בהם.
הם לא יתנו לו ללכת קטי" אמר דן ויכל להרגיש שגם קולו נהיה חנוק. קטי נשמה עמוק והדמעות שהיו בתוכה
סירבו לצאת החוצה, היא הייתה בסטרס אמיתי, החלה להשתעל ולהחנק כשלפתע קארין נעמדה מול דן והתעמתה איתו.
"אתה, אתה מכיר את מקס יותר טוב מכולנו! ואתה אמור לדעת, שאם מדובר במקס, הוא תמיד יחזור! מחר נברר!"
אמרה לו בטון עצבני וסירבה להכיר במציאות.
רומן התיישב ליד דן וקטי ושם את ידו על כתפה. "מחר נבדוק את זה. לפני שיצאנו, קבענו שאם קורה משהו ואנחנו
נפרדים, אנחנו ניפגש עם עלות השמש, על גבעת השלום היא נמצאת בצפון העיר. נלך לשם בבוקר, אם הוא לא יהיה שם
אז נדע.." אמר וטפח על שכמו של דן.
כל הלילה עבר בייסורים, אף אחד מהם לא יכל לישון, כל אחד התהפך במיטתו וקטי אפילו לא שכבה עליה, היא התיישבה
על הכורסא האדומה שהיא שנאה כל כך וכל מה שעשתה זה להסתכל מהחלון, בתקווה שתראה אותו מתקרב ונכנס לאכסניה.
"הוא נשאר שם בגללי?" חשבה לעצמה וליבה נקרע. "הוא סיכן את חיו בגללי!?" הוסיפה ולא יכלה להוציא את המחשבות
הללו מהראש.
אור הבוקר החל להאיר וכולם ירדו למטה במהירות, נכנסו לרכב, ונסעו לגבעת השלום, המקום לא היה רחוק, חמש דקות
מהאכסניה, אך הנסיעה הורגשה כמו נצח ומעבר לו. כשהם הגיעו למקום כל מה שהיה עליהם לעשות זה לעלות ולהסתכל
עם מקס הגיע. קטי הייתה הראשונה שטיפסה על הגבעה וקארין מייד אחריה.
קטי הביאה יד לקארין והן נעמדו על הקצה, מסתכלות מסביב
אבל סימן ממקס? - לא היה!
"אז זהו זה" אמר רומן בקול חנוק והוריד את ראשו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לילה עם ערפד - סיפור בהמשכים