| 8/2008
 לילה עם ערפד - פרק 22
עוד מישהו רוצה להצטרף לקבועים שלי? כך כל פעם שאני יעלה פרק, אני יעדכן אותכם.
פרק 22 -
"מה אתם עושים שם? לא תעזרו לי להעלות?" לפתע קטי שמעה קול מאחוריה
והסתובבה
עם עיניים דומעות, מקווה שזה הוא. ואכן כך היה. מקס עמד למטה ליד
המכונית, ומלמל
משהו לעצמו. דן וקארין ירדו מהגבעה ורצו לקראתו בעודם עושים
תחרות מי יגיע ראשון.
קטי לא יכלה לזוז, הרגשה חמה ונעימה עטפה אותה אך הדמעות
סירבו להתייבש.
"את לא באה?" לפתע שאל רומן והסתובב אליה עם פניו, לא מופתע כלל
מהופעתו של מקס.
"אה? כן, ברור שאני באה" השיבה בחזרה, והחלה לרדת לכיוון דן
וקארין שכפו את עצמם
על מקס ולא הפסיקו לבחון אותו מכף רגל ועד הראש. "תודה לאל"
לחשה לעצמה קטי
והמשיכה להתקדם לכיוון כולם. לרומן לקחו שניות ספורות לרדת
למטה, אך קטי
ידעה, שלקפוץ היא לא תוכל. כל מה שהיא חשבה עליו זה כמה טוב שהוא
עומד מול עיניה,
שהוא חיי ונושם. היא לא חשבה לעצמה שהיא תרגיש כך, אך לא יכלה
להמנע
מרעד גופה ופעימות ליבה. לא זכור לה מתי הייתה הפעם האחרונה בה היא הייתה
כל כך
מאושרת כמו ברגע שהיא ראתה שוב את מקס. שניות ספורות לאחר מכן היא הצליחה
להגיע
לכולם והתקדמה לכיוון מקס, שעמד ליד המכונית. היא חשבה שהכל הסתדר,
כשלפתע
הסתכלה מקרוב על פניו. מקס היה פצוע ושריטות אחדות מלאו את גופו ופניו.
"זה לא אמור להחלים?" חשבה לעצמה ונעמדה ליד קארין שהייתה עסוקה
בלהתפלל
בשפה המוזרה שלה ולהתהלך מסביב למקס, שהיה מבולבל גם כך. "מה את
עושה?"
שאל אותה רומן והסתכל על איך שהיא החלה לדלג במקום. "צריך להודות
לשמיים,
שמקס חזר אלינו." אמרה והמשיכה להסתובב. "שוב היא מתחילה עם המאגיה
שלה"
אמר דן והסתכל למעלה, שואל את עצמו למה קארין נולדה כאחותו.
קטי הייתה
כל כך מבוהלת שלא שמה לב לקארין ששוב החלה להתנהג מוזר.
היא נעמדה מול מקס
והחלה לבחון את פצעיו, שמסיבה כלשהי, לא עברו.
היא פתחה את פיה כדי לשאול את מקס
דבר מה כשלפתע הוא קטע אותה והסתכל
על חזהו החשוף. "אני יהיה בסדר" אמר והביט אל
תוך עיניה. "אתה יכול לספר לנו
מה קרה אתמול?" שאלה קטי והורידה את ראשה, מנסה
לא להראות את דאגתה יותר
מדי. מקס סיבב את ראשו לקראת דן ונשם נשימה
עמוקה.
-פלאשבק—
"עשית טעות שהחלטת להראות את פרצופך כאן" אמר
אחד הערפדים למקס ונעמד
במרחק כמה צעדים ממנו. מקס הרים את ראשו וכיוון אליו את
הנשק אותו זרקה לו
קארין. "נשק?" אמר אותו הערפד והתחיל לצחוק בזלזול. "מקס,
תתעורר. נשק לא
יעזור לך פה, עד כמה שלא תרצה. תסתכל מסביבך" הוסיף והרים את
ידיו למעלה
בעודו מנפנף אותם לכיוונים שונים ומראה לו את כל חברי המסדר שעומדים
בשקט
ומקשיבים לשיחה, זועמים מתמיד. "אתה לא תצא מפה, אתה אחד מול כולם."
אמר הערפד ופתח את פיו, בעודו מנדנד את פניו מצד לצד ומראה לו את
הניבים
המשובחים שבבעלותו. מקס הוריד את הנשק ושם אותו באחד מכיסי
גלימתו.
"כמה שהשתנת דנטה. כמעט ולא זיהיתי אותך" אמר מקס והזיז את רגלו
השמאלית
לאחור. דנטה העלה חיוך ערמומי על פניו וליקק את שפתיו. "מי שמדבר מקס.
אתה
שונה מכף רגל ועד הראש. מה קרה למקס הקודם? למקס שהיה מוכן לעשות
הכל
בשביל המסדר הזה, למקס שהיה צמא לדם, לכוח, לעליונות!" צעק דנטה. "מה
קרה
לו?" הוסיף וכיווץ את גבותיו בזלזול. מקס חייך בערמומיות והעביר את ידיו
על
צווארו. "המקס ההוא מת. אינו קיים יותר" הוסיף ונשך את שפתיו בעדינות. דנטה
העלה חיוך
גדול על פרצופו ואמר בזלזול: "גם המקס העכשוי, לא יעבור אל הלילה הזה"
והרים את ידו למעלה, בעודו מכוון אותה אל מקס, שהיה נחוש בדעתו לצאת
מהמקום,
בכל מחיר. "אז מה אני אגיד לך? אתה מכריח את המקס הישן לצאת החוצה, אני
לא מציע
לך להתגרות בי, כי אני לא חושב שתרצה לראות אותו" אמר מקס והוריד את
חיוכו.
בשבריר שניה. פניו ניהיו רציניות לחלוטין ועיניו נחושות בדעתן להשאר
בחיים.
דנטה הסתכל על הבמה וראה את השרידים שנשארו מהנשים שהובאו בתור קורבנות,
מונחים על
הרצפה ומלוקקים ע"י כמה ערפדים שלא ניזונו כבר מזמן. "היית הטוב
מאיתנו"
אמר דנטה למקס ונשם נשימה עמוקה. "רובנו קינאו בך, היית המועדף על
קנון,
הערפד היחיד שהוא החשיב לבן משפחה. תמיד הסתכלת עלינו מלמעלה,
ואם
להגיד לך את האמת, אני מוכרח להודות שאפילו היית מודל לחיקוי שלי.
כמובן
עד שהחלטת לעזוב." אמר דנטה וקימט את מצחו. "שכחת כבר איזו חיה
הייתה?
שכחת את כל מי שהפלת? על כל מי שדרכך? מקס, היית הערפד האחרון
ממנו
ציפינו לתקיעת סכין בגב. יכלת להפוך למנהיג שלנו, למורה שלנו, לאחד
והיחיד.
אבל אתה? עזבת את הכל, העדפת לחיות במקום חשוך, ללא אף אחד,
בודד.
אני באמת מוכרח להודות, שעכשיו כשאני מסתכל עלייך, אתה שום דבר
מאשר
ערפד ממוצע. שום דבר ממה שזכרתי בך, לא נשאר." הוסיף דנטה הביט עליו
במבט
מלא כעס, טינה, זלזול. "ואתה כל כך מושפל, שאתה מביא איתך נשק של
ציידי
ערפדים, תרשה לי לגחח." הוסיף והתקדם כמה צעדים לקראתו.
"מי הביא לך
את הנשק הזה, אה? כי למיטב זכרוני, כשהיית אחד מאיתנו, אתה
היית זה שקוטל את
ציידי הערפדים, זה שמוצא, ומחסל אותם ואת משפחתם.
שכחת כבר?" אמר בקול ציני
ואפילו טיפה ילדותי. מקס המשיך במבטו האדיש
וחיוך קטן בצבץ מבין שפתיו. "לא
שכחתי משום דבר. שום דבר מכל מה שעשיתם
לי. אני זוכר הכל. את ההכנות לצייד, את
האימונים, האימונים שהיו אמורים להפוך
אותי לטוב ביותר. את ההקרבות ואת שטיפות
השכל שעשיתם לי. אז דנטה,
הזיכרון שלי הוא מעולה, אני אף פעם לא שוכח כלום. ואם
להגיד את האמת,
חיכיתי לרגע הזה. לרגע בו נתאחד כולנו ביחד, ואני יגמור עם כל
אחד ואחד
ממכם. אבל אתה יודע מה? מהפעם האחרונה בה עזבתי, אני רואה הרבה
פרצופים
חדשים כאן. מה קרה? חרגתם מהנורמה שלכם לצרף למסדר רק את ערפדי הדם
הטהור
ועכשיו אתם מצרפים לפה גם את הכלומניקים? את אלה שאתם מוצאים
ברחוב?
אני מוכרח להודות שהרמה שלכם ירדה." אמר מקס ועקץ את דנטה הישר
בלבו.
דנטה מצמץ עם עיניו וסגר אותן בעצבנות. "אה נכון, כמעט שכחתי שמי
שהפך
אותך לערפד, היה ערפד מדם טהור. אבל אתה יודע מה? לא נשארו הרבה ערפדים
כאלו
בעולם. אז צריך להסתפק במה שיש. הזמנים משתנים, ואתה יודע מה?
זה לא כזה
נורא. תראה עד כמה גדלנו" אמר דנטה והרים את שתי ידיו
גבוה לשמיים, מצביע על כל
חברי המסדר שעמדו במעגל מסביב.
"הרבה דברים השתנו מאז שעזבת מקס. לך ולקנון כבר
אין מערכת יחסים מיוחדת,
הוא הגיע לשנוא אותך. לשנוא כל כך, שאם הוא יראה אותך
בסביבה, יקרע אותך
לגזרים, ואפילו החברים שלך לא יוכלו לאסוף את השאריות שלך."
הוסיף.
"אתה יודע מה דנטה? לא רציתי שזה יגיע למצב כזה, אבל הלילה תזכה
לראות
את האני הישן שלי, את המקס שאני בטוח שלא ראית כבר הרבה זמן, ואני
לא
בטוח שאתה רוצה לראות. אבל אני יראה לך, מה עשיתם ממני ולמה הפכתם
אותי.
אתה כנראה שוכח לאילו הישגים הגעתי, הייתי הצעצוע המועדף על המסדר
הזה.
אני יגרום לך להזכר במקס שיצא מכאן." אמר מקס ולפתע הוריד את ראשו
למטה
בכאבים וקרע בכל כוחותיו את גלימתו מעליו. הוא עמד מול כל חברי
המסדר
בשורט בלבד, ללא כלום והחזיק בין ידיו את ראשו הלא יציב. דנטה התקדם
אליו
והתבונן בסקנות רבה במה שקורה למקס. גופו החל להאדים
וקולות כאב יצאו
מפיו. דנטה פתח את עיניו והתכופף להסתכל על פניו של מקס
כשלפתע מקס הרים את ראשו
ועיניו שינו את צבעם. עיניו היו בצבע אדום בוהק,
פתוחים לרווחה, וורידים אדומים
ממלאים אותם מבפנים.
דנטה הסתכל על כולם מסביב והתנפל הישר על בטנו של מקס
כשלפתע מקס תפס
אותו בצווארו והרים אותו באוויר.
"אתה לא אוהב את מה שאתה
רואה, אה?" אמר לו בקול חייתי והראה לו את זוג
הניבים הארוכות שמילאו את פיו.
דנטה כיווץ את גבותיו והתגונן עם ידיו כשלפתע
מקס הרגיש זוג ידיים אחרות פולשות
אל תוך עור גבו. הוא השליך את דנטה באוויר הישר
על כמה מחברי המסדר וסיבב את
פניו לאחור. הייתה זו ערפדית צעירה שתקעה
את שיניה בתוך כתפו וניסתה לקרוע את
עורו מעליו. מקס הרים את ידו ותפס אותה
בצווארה בעודו לוחץ עליו בעוצמה מירבית
ועוקר אותו ממקומו.
הוא הסתובב אל דנטה ששכב על הריצפה והסתכל עליו בפנים
זועמות ומלאות טינה.
"אתה רואה למה הפכתם אותי? תהנו מהתוצר העצמי" אמר מקס
והתקדם לכיוונו
בעודו משליך אותו על הרצפה בחוזקה ומפנה את מבטו אל כל שאר
הערפדים שנמצאים
במוכנות לתקוף אותו. ארבעה ערפדים תקפו אותו בו זמנית, אחד קפץ
על גבו
ותקע את שיניו בכתפו, השני קפץ ותפס אותו בידו בעודו מנסה לקלף את ממנה
את העור,
השלישי תפס אותו בשתי רגליו ומנסה להחזיק אותו בכל כוחו כדי ששאר חבריו
יוכלו
להנות והרביעי נעמד מולו והחל ליבב בפראות. מקס נעמד זקוף בעודו סובל
משלושת
הערפדים שמנסים להוביל אותו אל מותו וחיוך קטן וציני עולה על פניו. הוא
הסתכל על
אותו האחד שהחזיק את רגליו ובכל עוצמתו, נפל לאחור בעודו מועך את הערפד
שהיה דבוק אל גבו על הרצפה. הוא נעמד במהירות והעיף את ידו לאחור בעודו
מעיף
את העפרד שהיה תקוע לזרועו באוויר. הערפד שהחזיק את רגליו עזב אותם
במהרה לאחר
שראה למה מקס מסוגל והתרחק במהירות. הערפד הרביעי שעמד מול
מקס פתח את עיניו
בכעס ורץ אליו עם פה פתוח כשלפתע מקס תפס אותו בשתי
ידיו וקרע אותו לשני חלקים.
הדם נשפך על כל המקום וככל שיותר ערפדים תקפו את מקס,
העיר התכסתה יותר ויותר
בדם. המפלצת שמקס הפך אליה המשיכה להרוס את כל
מי שעמד בדרכה כשלפתע נשמעו
תקיעות שופר וכל המבטים הופנו אל הבמה.
מקס סיבב את ראשו לאחור וראה מישהו עומד
במרכז הבמה ומסתכל עליו.
"קנון" לחש מקס לעצמו ופתח את עיניו בהלם. הוא לא ראה
את קנון כבר למעלה
מארבע שנים. כשמקס היה חבר במסדר הדרקון, קנון היה כמו אביו.
קנון היה זה
שציפה ממקס להפוך לטוב ביותר, זה שהפך אותו למה שהוא היום, מלפלצת
אליה מקס
נהפך, לנשק הסודי של המסדר. מקס כיווץ את גבותיו בכעס ועיניו כמעט יצאו
ממקומן.
הוא הסתובב עם כל גופו אל הבמה והחל לנשום בחוזקה כדי להשתלט על
עצמו.
קנון היה אותו האחד שנאם בפי כל חברי המסדר דקות ספורות לפני כן, הוא היה
ראש
המסדר, אותו האחד שמקס רואה עד עכשיו בסיוטיו. קנון הרים את ידו למעלה
ותקע
בפעם השניה בשופר, הצליל הציף את כל הרחבה וכולם נעמדו זקוף, מסתכלים
עליו.
קנון הוריד את עיניו ממקס ושם את השופר בצד. הוא הרים את ידו והניף אותה
אחורנית,
מסמן לכולם לעזוב את המקום. דנטה נעמד והסתכל על קנון במבט לא מרוצה
כלל
ואז סיבב את ראשו אל מקס. "אז כנראה שנשארת להיות, המועדף עליו" אמר
דנטה
ופתח את נחיריו. "אבל לא להרבה זמן, זה לא יגמר כאן." הוסיף והחל
לצעוד
לכיוון היציאה. מרבית חברי המסדר היו בהלם ממה שקרה, לא מאמינים
שקנון
נותן להם לעזוב מבלי לסיים את מקס. לאחר דקות ספורות המקום נהיה ריק
ומקס
עמד לבדו מול קנון, עורו קרוע ונשיכות על כל גופו. מקס דימם קשות, בכל
גופו
לא היה איזור שלא היה פצוע. רגליו, ידיו, גבו, בטנו, ראשו, פניו – נפגעו,
אך הוא
עדיין עמד על רגליו. רגשות טינה וכעס הציפו את נשמתו והוא החל להתקדם אל
קנון,
שלפתע סיבב את גבו אל מקס ונכנס אל תוך אחד הבניינים שעמדו צמוד אל
הבמה.
מקס החל להגביר את קצבו כשלפתע שמע את טריקת הדלת. מקס בלע את
רוקו
והסתכל על הדלת שנסגרה בפניו. ראשו היה מבולבל ומלא במחשבות. הוא לא
יכל
להאמין שקנון עזב אותו סתם כך. כמה שהוא רצה לנקום על כל מה שגרם לו
לעבור
מסדר הדרקון, על כל ההתעללויות, כל הקשיים, המכות, המכשולים שנתנו לו
לעבור
כדי להפוך אותו לנשק הסודי והחזק ביותר שלהם. ליבו היה מלא שנאה על אותם
הימים.
קנון, שבמקרה היה אביה של סלינה, הפך אותו לפי בקשתה, ולקח אותו
בבעלותו.
קנון הוא אחד הערפדים הותיקים ביותר שקיימים, בלתי ניתן לנצחון, חזק
בעוצמה שלא
ניתנת לתיאור, ואכזר באותה המידה. כל מה שהתרחש עכשיו נראה למקס לא
הגיוני כלל.
למה קנון לא עשה את מה שרצה? הנה ההזדמנות שלו לקרוע את מקס, זה
שבגד בו,
לגזרים. אבל הוא העדיף לעזוב את המקום ולתת למקס ללכת? מקס ידע שמשהו
לא כשורה
שם, והתכוון לגלות מה בכל מחיר.
-האכסניה—
"מקס,
אתה לא תספר לנו מה קרה שם?" שאלה קטי שוב וניסתה לא להשמע נודניקית מדי.
"אחר
כך" לחש מקס ופתח את דלת הג'פ, בעודו יורד ממנו באיטיות רבה ומנסה שלא
לפגוע
בפצעיו. קטי ירדה במהירות מהמושב האחורי ותפסה את ידו של מקס.
"אני יעזור לך"
אמרה והוא הרים את עיניו והביט בפניה, פנים שהוא חשב שלא יראה
יותר לעולם. הוא
סגר את עיניו למחצה וחייך בקלילות. היא הייתה הדבר היחיד שיכל
לגרום לו לחייך
במצב כזה. קטי הורידה את מבטה ועזרה לו להתקדם בעודה לא מעיזה
להרים את ראשה
ולהסתכל בעיניו החודרות. הוא הרים את ידו ועטף אותה מסביב לצווארה
של קטי,
בתירוץ שהוא לא מסוגל ללכת ישר. קטי החלה לנשום בכבידות וסגרה את עיניה
למחצה,
נהנית ממגע גופו שכל כך התגעגע אליו. היא כל כך רצתה לשאול אותו אם הוא
עשה את
מה שעשה בשבילה, כדי להוציא אותה מהצרה אליה נקלעה או בשביל משהו אחר.
היא
הרגישה כל כך מוגנת כל פעם שהוא היה לידה, היא ידעה שהוא חזק, אך לא ידעה עד
כמה.
הם עלו לחדר וקארין נכנסה לחדרה, לחפש סדינים חדשים כדי לתת למקס ורומן
ודן
התקדמו אל הדלת במטרה לפתוח אותה. רומן פתח את הדלת וקטי הורידה את
ידו
למטה בעודה עוזרת לו להכנס אל תוך החדר כשלפתע מקס נעמד על רגליו,
והתמוטט.
"מקס!" צעקה קטי ומייד התכופפה אליו. "מקס?!" צעקה שוב והחלה לגעת
בפניו
על מנת לנסות להעיר אותו. "מה קרה?" צעקה והסתכלה על דן שהעלה את מקס על
גבו
והוריד אותו הישר על מיטתו. "הוא איבד את כל כוחותיו " אמר דן והסתובב אל
קטי.
"אתמול הוא התאמץ יותר מדי, הוא צריך דם" הוסיף דן ולקח נשימה עמוקה.
המשך יבוא..
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לילה עם ערפד - סיפור בהמשכים